מושך בשרוולים

העונות בשנה האחרונה הזו חלפו כמו ימים בודדים. הקיץ שקע לתוך החורף, האביב עולה. לפני שני פסחים השתחררתי. בפסח שעבר, לבד בתל אביב, הזמן היה מורכב עדיין מרגעים, רגעים-רגעים כמו תמונות כתובות במחשב, מצולמות מפאת חשיבותן ההיסטורית. מלאות צעקות ראויות, ומלחמות-משמעות לקראת החיים, שאלות ותשובות ומסקנות וביטחון-של-לחימה. כל רגע מונצח. עכשיו הזמן נוזל במהירות שיא. הרגעים, אם הם קיימים, מורכבים מרצף של דאגה מתמדת לעתיד, מבנייה חוזרת-ונשנית של מערכי ביצורים ותוכניות. כל עצירה היא צלילה פנימה לתוך צעקה מהדהדת (שאי אפשר לשמוע); ניסיונות להפסיק לרדוף אחרי בריחה ממירוץ.

אם אני מתרכז ממש קופצים מתוכי לפעמים, לכמה שניות, רגעים מהשנה הזו. אז נדמה לי שיש להם משמעות, ואני מתמלא תחושת חיים ושואל את עצמי מתי אוכל להרגיש את כל זה. אם כשייגמר, כשניפרד, או להיפך, כשהזמן יתמשך ואני אתחזק ואתרגל ואהפוך למישהו אחר, בוגר יותר. (לא הייתי אמור לעמוד בלחצים האלה, לפי כל התוכניות. אני אותו בחור חרד שלא מצליח לבחור בין ימין לשמאל, שלא יודע לדבר, שמפחד ליצור קשר אמיתי. אני לא אמור לקחת אחריות על אנשים אחרים).

אני מקווה שזה יימשך.

בדינמיקה הקבוצתית אני מדמיין את עצמי מדבר. הכיסא שלי גולש-אט למרכז המעגל, ואני מספר על הילדות - בוילה ענקית וריקה-ריקה בחיפה - ועל אמא שלי, המדוכאת והחרדה, ועל אבא שלי, שלא מופיע אפילו כשהוא כבר נמצא. על אחי הגדול, שהיה מציק לי ועושה אותי מאושר, כי מישהו נמצא שם, ומתייחס אליי כל הזמן (ברצף. בלי הפסקה, עד היום). אני מדמיין את עצמי מספר לכל הפנים היפות האלו, תלמידי פסיכולוגיה לתואר ראשון, על מה זה אומר לרצות תשומת לב, ולקבל אותה.

בלילות היתושים תוקפים אותי. הם הפכו לחצופים, עכשיו שהתחמם. הם חגים מעליי בלהקות שלמות, אפשר לפעמים לראות יותר מעשרה סביבי, ואני הורג בהם מתוך חוסר אמונה. כשאני ישן, חיות רעות נכנסות לסלון, מחוץ לטווח הראייה אבל בתוך מסכת הקולות שעוטפת אותי, והן אוכלות את האוכל של החתולים ומרשרשות בכל השקיות וקופצות על השולחנות ועל השיש. בחלומות בלילה פועלי הבניין חודרים לתוך הבית שלנו, חתולי החצר תוקפים את הקטנה לצד המיטה שבה אני ישן, הצעקות שלי לא מעניינות אף אחד. קולות הרחוב לפעמים חותכים אצלי בראש כמו מסורים.