עכשיו אנחנו בודקים אם יש עוד משהו להפיק מהקבוצה הזו, אמרה המנחה. עיגול, כסאות אפורי-משענת. מיקרופונים, מצלמה, מראה חד-כיוונית שחורה בקיר שמולי. לאיפה מתקדמים מכאן.
לאיפה מתקדמים?
היא תאומה, בעצם. בדרך כלל היא יושבת מולי ומימין, חצי עם-הגב לצופים שמאחורי המראה. פעם אחת ישבה ממש לידי (פזלתי מדי פעם בלב דופק). החצי השני שלה בעברית, לומדת עבודה סוציאלית. החיוך שלה מאוזן לאוזן, ממיס, העור שלה לבן והכתפיים דקות והשיער ארוך ומשתפל. שמתי לב אליה בפעם הראשונה כשתפסה פיקוד באחת הפגישות, הובילה ושאלה ולקחה אחריות על כמה אנשים. היא באמת עזרה. אבל מה האמת, היא שאלה, זה בסדר אבל זו לא אמת. אמת, אמת, אמת, הדהד לי בראש כל השבוע. אמת, אמת, עדיין מהדהד קצת.
בשבועות שאחר כך התחריתי איתה. על כל משפט שלה הוספתי בתקיפות עוד משפט, מנסה להיות חכם יותר. על כל אירוע חשוב בקבוצה ניסיתי להגיב לפניה, טוב יותר ממנה, באופן מדוייק ונכון יותר ממנה. הייתי מסתכל עליה כל פעם - מכסה את כפות הידיים בשרוולים, מסיטה את הראש מעט הצדה, שותקת ומתבוננת בשקט בקבוצה. כשהיא מדברת היא אומרת בבהירות ובאריכות מה שהיא מרגישה, מלים חדות וכנות. היא מגיבה ישירות למנחות כל פעם, מדברת איתן, מתייחסת אליהן. אני כן מרגישה ככה, אבל, היא אומרת.
אובססיה. פגישות חטופות באוניברסיטה, בשבילים ובמסדרונות. החיוך הרחב שלה. שיחות קצרות איתה, אני קצת מגמגם וקצת יותר-מדי עליה וקצת לא מכוונן. היא מרגישה משהו. היא קצת כועסת עליי בינה לבין עצמה, מתעצבנת, קצת מתנערת, קצת נמאס-לה. היא מרגישה. בקבוצה האחרונה התוודתה בדמעות על איזו תקרית, המשיכה לבכות יותר מחצי שעה, העמידה את עצמה במרכז, ענתה לשאלות, הגיבה, נעלמה ושתקה, דיברה. חצי מוחה את הדמעות, חצי מדברת בקול חנוק. עונה למנחות. מיכל. ואני כבר במקום אחר. איך נכון לעשות.
מיכל. (קרן). מיכל.
מצית מקטרת.
מייל ישן מידידה ותיקה, נאה וגבוהה ורזה ובלונדינית. רוסייה. עבודה סוציאלית בעברית. חזרה מלאדאק למנאלי, עמוסת רגשות. יפה אבל לא שלי, בחירות וויתורים, היש והאין, תהליכי התיעוש והתיירות, האנשים והנופים. מאה במבוא לז'רגון טיפולי א'. אני כועס. אני זוכר את המיילים שלי ממנאלי ומלאדאק. וקראתי ראיון בעיתון עם שחקנית, רזה וחיוורת ומשחקת בחורות חלשות. חרדות, חיים-שקטים-בצד. והיא מול עצמה, ולבכות, תקוות וחיים.
ואני, משחק מחבואים עם החרדות שלי. החיים האבודים והשבירים מתחבאים מתחת ערימות חציר. הנוירוזות והפאניקה העצומה, השבירות והחוויה-של-כל-רגע, המשאלות להתחבא ולהתעטף, הייאוש והעייפות עייפות עייפות, השמחה מדברים קטנים. האני החרד, השביר-חרסיני שלי. ההסתכלות שעומדת מול העולם. הרצון להיות קטן וחלש ועטוף. מתחת ערימות חציר. מטואטאים לטובת התפקוד, לטובת משימות-עבודה-אוניברסיטה, לטובת לעמוד מול אבא שלי, להיות החבר של בר. מטואטאים לאנשהו. אני מתגעגע, אני כועס, אני מעלים. ואולי זו ואריאציה על השאלה של עד מתי להילחם ומתי להתחיל לקבל. ואולי זה פשוט טשטוש של החושים ועייפות של האיברים. והנסיעות האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
