מושך בשרוולים

חודשים.

קיץ, ושאון הלימודים נפסק. הקולות מתרחקים. קשה להאמין שהם ישובו עוד כמה חודשים, ובייחוד קשה לשאת את המחשבה על בואם הצפוי. אין לי כוחות היום. אך כך או כך, היום ומחר הם לא כאן.

אחרי המבחן האחרון, הבאזז התמידי שזמזם באוזניים, הרעידות הקלות שבידיים, חריקות השיניים, כולם החלו בתהליך איטי של שקיעה. לאט אבל ברור הגיע מה שציפיתי לו כל השנה - החופש. המקראות הונחו במסודר בתחתית הארון, הדפדפות נערמו על צבעיהן, הציונים הושארו לנוח על מסך "מידע לתלמיד" של  אוניברסיטת תל אביב. פתאום נפערו ביומי, אי-שם בבקרים, אחר הצהריים או בערבים, שעות שלמות שבהן יכולתי לעצור בעד עצמי; לשמוע את הלב הדופק, להסדיר נשימה רצופה למשך דקות, להתבונן סביב.

כל השנה הזו הייתי לוחם. צייד. חיפשתי בקדחתנות במציאות משמעויות קטנות, כמו גלגלי הצלה לטובע - בצמחי הגינה, ברגעים המשותפים, בחברים ובהצלחות; דילגתי מעל איזונים ופשרות כחוצה נהר המדלג על אבנים, נעצתי דגלים היכן שהיה לנעוץ והמשכתי הלאה. הייתי לוחם מנצח: אספתי משמעויות לעשרותיהן. הן אלו שעזרו לי להצדיק את כל הסבל והקושי, את אומללות היום-יום, את גודש המשימות, הויתורים, את הריסון והפשרה. האדרתי את האיזונים האלה, קידשתי אותם לכדי משמעות-בפני-עצמה. חיי מבוגרים.

חופש. חופשחופשחופש. הלב שלי דופק מרוב חופש. הגרון ניחר. מתחשק לי להקיא, 24 שעות ביממה. אני נחנק מרוב חופש. התפזרו מעליי המכשולים, הסימנים, הקולות, החיצים. נותרתי לבדי בדירה, אני והחתולים, והחופש, והריקנות שמסביבי ושבתוכי מסמאת. הבית כולו בועת זכוכית גדולה, ותחת יסודותיו אני קבור, מוסתר היטב. אני רואה היום את בוהק הקירות המפולשים, את אור השמש הנח על הרצפה הריקה. אין שם כלום. בשנה הזו אמנם אספתי המוני משמעויות, אבל איבדתי את עצמי לחלוטין. אני לא קיים יותר.

נזכרתי לא מזמן, בפגישה עם חברים-חדשים: אני אותו בחור, שהלך לאיבוד בגיל שבע עשרה ומצא את עצמו בכוח ידיו. שיצא מבית מפורק לתוך קהילות האובדים למיניהן, לחסותם של אנשים טובים מהצפוי, למרחבי המציאות שנראתה אז בלתי מוגבלת. שהלך לטיפול, ויצא אדם אחר, עם עומקים חדשים ונחישות ירוקה בעיניים. ראיתי מחוברות בטלוויזיה, ונזכרתי בדיבור. ארוך ומוגזם, אישי כדי שעמום, נרקסיסטי בצדק, כי זה מה שאני רוצה, קונה את זמנו כשייך לו. דיבור, דברים, מילים. שמעתי, פה ושם, אנשים אחרים, שנסחפו גם הם במערבולת השנה הזו. לתהומות. 

אני נאבק ללא כלים בשד שאין לו שם. מצייר בלי צבעים את דמותי, באוויר הפתוח, בחלל החדר הריק.