פינת רחוב נטושה בסוף העלייה, ליד שוקן. מאוחר, והכל סטטי. אין כאן הגנות. אני רואה אינטרנט קפה לבן באמצע רחוב חשוך, ובתוכו מעט אנשים, מרוכזים במסכי המחשב. בנייני ריבועים עומדים מעל, והמדרכות קצת שבורות וקצת לא. חידלון של לילה, חלומות לבנבנים; כל שינוי באיזון מורגש. לטיפת אבק מכסה כאן את העמודים.
לפעמים גם העיר עצמה היא הגנה אחת גדולה. האורות הצבעוניים, המכוניות, רעשי ההזדמנויות החולפות. הכל דינמי, מסחרר. ובמקום להילחם על עצמי מול רפאי האפשרויות החולפות, אני מיטשטש לתוך משהו גדול יותר, מאמין שיש אמת גם בתעתוע הצבעוני. העיר מתרחקת ממני עכשיו. כמו אוויר אשליותיה נעלמות ומותירות מאחוריהן
(ולפעמים הכעס נמוג לרגע או שניים, ואני מוצא את עצמי יושב לשולחן עץ חום-אדמוני, ובצדו השני אדם חביב וטוב אליי, וסביב חברים, והצבעים מסמיקים על הכיסא, החלון, המסדרון, ואני - - )
- - -
עלים ואצטרובלים, פכפוך מפל מלאכותי, תנודות ערסל ורוח סתיו קרה בבית אורן. מרכז לנופש רוחני. בסופו של דבר אני עדיין מאמין לגדי טאוב: כל האשליות האלה, מילדי הפרחים ועד למכורי הניו-אייג', נראות לי קשורות לאכזבה מהחיים כמו שהם. אותו קו מחשבה מחבר בין הרוחניות-החומלת-עולם-בשקל לבין שנאת פוליטיקאים וחוסר אמון בבני אדם. (כעסתי כאן על המנחים, שנתנו לאנשים לקרוע לרווחה את הלב בלי תמיכה או הגנה, ואני עוזב באמצע הסדנה. בחופשה היחידה שלי הקיץ לא באמת נרגעתי, אלא הלכתי באמצע בכעס. אין לי מה להוסיף).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
