מושך בשרוולים

ישבנו בקפיטריה של המוסד, אני ושני גברים מבוגרים מהמקום. התחיל לטפטף, וניסיתי לקשור שיחה עם הבחור שלידי: איך קוראים לך. מאיפה אתה. מה אתה חושב על הגשם. הוא צעק עליי בתגובה, כל פעם מחדש, אבל נראה היה שהוא בסך הכל נהנה מהשיחה. מה זה עניינך. למה אתה שואל. מי אתה שאענה לך. גם אני נהניתי מהשיחה. הבחור שבספסל ליד היה שקט מאוד. האווירה לא הייתה רעה כל כך, בוקר, טפטוף סוף-סוף וכולי.

צעקה פתאום מרחוק. שני הגברים מסובבים את הראש, ומגיע בחור שלישי. גבוה, מטופח, מגולח. נראה נקי ומסודר, מדבר לעניין, בקול מדוד. אם לא היה לבוש בווסט ג'ינס מוזר, הייתי חושב שהוא מצוות המטפלים. מיד הוא הרים את הקפיטריה: למה אתה לא מגולח, שאל, תתגלח. מים חמים על הפנים, נעים. ואתה, למה לא החזרת לי את הסיגריות. אני אביא לך שוב, אבל תחזיר הפעם. למה אתה לא קונה לבד. מה איתך, מאיפה אתה כאן, אה. פונה לכל אחד, אנרגטי, נראה מרשים ובשליטה. התרגשות, שמחה קלה, הרגשתי חיים באוויר. הוא שוהה כאן ומנסה לטפל באחרים, ודאי יש לו בעיות אבל - -

נשימתי נעתקה כשהגבר השלישי לפתע קם באמצע משפט שלו-עצמו, והלך למקום אחר. כל כך חד, בלי התרעה, בלי הסבר. רגע אחד הוא דיבר עם מישהו על איזו שטות, ורגע שני פשוט קם ועבר פנימה, לתוך הבניין. יכולנו לראות אותו יושב לבד, מעבר לקיר הזכוכית. הגבר שאיתי עוד היה בזווית פנייה של חצי-גוף כלפי המקום שבו הוא ישב; ראשו שפוף מעט, ויכולתי לשמוע אותו עדיין מתנשף משיחה שזה-עתה נוהלה. הגבר האחר עצר את דיבורו וחזר לשתיקתו, בוהה למקום לא ברור. שקט. משהו היה שם, הבליח לרגע, ונלקח. ואף שלא הייתי חלק מהשיחה, גם אני יכולתי להרגיש אותו.