זה לא הוגן שמבינים את הערך האמיתי של כל דבר דווקא ברגע שהוא נשמט מידך.
זה כבר סופ"ש רביעי וחג ראשון בלעדייך וה"חליפה של האיומים" שוכבת בארון ואני יודע שמכאן אני ממשיך לבד..
אבא, החור שהשארת הוא עצום מכדי למלא. כמה אני אוהב אותך ומתגעגע. אני לא חושב שהספקתי להגיד לך הכל אבל אני מקווה שאתה יודע. כבר נחנקתי מכל המילים האפשריות. עייפתי מכל מה שעובר לי בראש.
אבא.
כתבתי לך שיר.
עוד לפני שכל זה קרה, עוד שהיית בביה"ח. מונשם. מורדם. במצב הסטטי הזה.
לא יצא לך אפילו לשמוע. כל הדברים שלא תזכה לראות..
אתה לא תראה את הנכדה החדשה.
אתה לא תהיה בבת ובני המצווה של הנכדים שלך.
אתה לא תעמוד לצידי כשאתחתן.
אתה לא תכיר את אישתי.
אתה לא תכיר את הילדים שלי..
ביום חמישי אנחנו נעלה לקבר ונגלה את המצבה שלך. הזאת עם כל התארים "אחינו, דודנו, אבינו וסבינו".
הלילה, אני שוב אשים את ראשי על הכר, אעצום את עיניי ואקווה שאתעורר למציאות אחרת, מציאות שאתה עדיין חי ונושם, על שתי רגלייך..
אני יודע שכל זה לא יקרה ואני כלכך מבולבל כרגע.
אני מקווה שאני אצליח ללכת בכיוון הנכון.