זו השנה הראשונה שאני זוכרת אותנו, כמשפחה, מתכוננים ליום כיפור. זה נחמד שאחי החליט להשאר בבית השנה, במקום לצאת עם החברים שלו, ולי אין ממש לאן לנסוע (וגם אין חשק; השנה שעברה היתה נעימה מאוד בבית, עם ההורים ועם ג'וני), אבל ה"הכנות" האלו התחילו לגרום לי להרגיש כמו בבונקר. בחיי, כל מה שחסר עכשיו זה לאטום את החלונות ולהכנס לחדר אחד אטום.
אוכל? יש. שתייה? יש. סרטים, ועוד סרטים, ועוד סרטים? יש. הרכב משפחתי מלא ועוד נספח? יש. בתקווה שלא נהרוג אחד את השני עד צאת החג, כי אז ביום כיפור הבא באמת נצטרך להתנצל.
מצד שני, משעשע אותי לעמוד במקלחת ולהרהר בבונקר, כשאני רואה עכבישים על הקירות.
יש לי חיבה משונה ליצורים האלו. אבל רק לאלו, ארוכי הרגליים, ותחי ג'יין וובסטר.
כשהתנגבתי, עף מתוך המגבת שלי עש לילה.
ואתמול בלילה ראיתי עטלף.
חיי-טבע, ממש. חבל שאני כמעט ולא יוצאת החוצה.
אני שוקלת להזיז את ישבני העצל הרחק מחוץ לישראבלוג. או לפחות לחזור ולרדת למחתרת. או למצוא חוג חברים חדש.
או אולי, גם וגם.
בינתיים, תהנו מזה כל עוד אתם יכולים. לא שנראה לי שיש כאן מישהו.. הו, קורי העכביש מהבית נכנסו גם אל הבלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
