ודווקא כשאני צריכה אותך קרוב...אני נזכרת מרחוק,
בעצם נזכרת במה? הרי שכחתי כבר כמחצית מהדברים.
אולי אני סתם נחרדת פיתאום.
כן זה הגיוני שזה ייקרה...אבל החרדה שלי מוצדקת לא?
הרי לשתינו אין ממש כוח אחרי לימודים...אולי לך יש כוח לאנשים אחרים.
אדישות...אף פעם בחיים לא היית אדישה. אליי? מעולם לא.
אבל כנראה שכמו כל דבר בחיים גם זה הגיע.
אולי אני סתם נחרדת, אבל אני חושבת שזה מוצדק.
אני יודעת שגם אני לא עושה הרבה בשביל לשמור על הקשר.
אבל אותך אפילו לא מעניין בעצם שלומי.
אם את מתקשרת...זה רק כדי להגיד שאת בסדר, מאושרת.
ואני שמחה לך על זה. שמחה עד מאוד שאת מאושרת.
רק חבל שעל שלומי לשאול את לא דואגת.
ואולי כמו תמיד...המרחק כבר עושה את שלו...
כן כמו תמיד האמנתי שזה לא ייקרה,
איתך? איתי? בחיים לא דמיינתי,
אבל כרגע זה נראה קרוב מידי...ואת רחוקה מידי.
קשה לי מידי השנה...קשה לי בלי לראות את הפרצוף שלה מידי בוקר, בלי חיבוק הבוקר, בלי העמוד תמיכה שלי...שכבר נשבר.
אני מפחדת שהאנשים ייעלמו לי...אני מפחדת שהיא תעלם ,כלא הייתה.
וכל שישאר זה זיכרון, זיכרון נחמד,
שביום מן הימים, גם הוא יתעופף,
כלא היה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
shnozla