מדור ה-חפירות

יצורים...

טוב ישבתי לי יום משועממת שיעור גיאוגרפיה, וכידוע לכם כשמעמם לי כ"כ עולות לי מחשבות פילוסופיות כאלה על החיים חח

והיום חשבתי על יופי של בנאדם..לאו דווקא יופי של האופי אלה יופי חיצוני!

אז מזה בעצם יופי חיצוני?

יש כמה סוגים של אנשים

היפים, המכוערים, והבסדר..

וזה בהכללה גדולה!

בתוכם יש גם קבוצות..שמתקשרות חלקן גם לאופי

היפים-

יש את אלה שיש להם פרצוף יפה וגוף מכוער

יש את אלה שיש להם פרצוף יפה גוף יפה "מושלמים.."

יש את אלה שיפים אבל בטוחים שהם מכוערים..

יש את אלה היפים עם האופי חרא..

את אלה שמחזיקים מעמם יותר מידיי

ואת הצנועים...שהם באמת יפים..פשוט לא מתלהבים מזה יותר מידיי

המכוערים-

יש את אלה שמכוערים אבל יש להם אחלה אופי

יש תמכוערים הצנועיםלא מנסים לשפץ את עצמם או משה וכזה

וכמובן הכונפות חחח

ועל הבסדר אין לי ממש מה להגיד...

עכשיו, וזאת קלישאה..(משפט חרוש ביותרר) יופי חיצוני זה לא הכל!!

מי שבאמת שווה משהו זה לא בגלל היופי!

קחו למשל תבנים האלה שמחליפים בחורות כמו גרביים...והם טוענים ש "אני לא יכול להתחייב, או להתאהב רק במישהי אחת.."

וזאת ט-ע-ו-ת!

מה שקורה להם זה שהם מתאהבים ביופי חיצוני...ומה שקורה זה בעצם שהם לא ימצאו תאחת ה-מושלמת..

כי תמיד תהיה מישהי יותר טובה....יותר שווה מהאחרת

תביאו את מלכת היופי- תמיד תהיה את זאתי שמעליה...שתהיה יותר יפה...

וזה לא שהם לא יכולים להתאהב..זה פשוט שהם מתאהבים כל יום מחדש בזאתי ה"יותר שווה.."

ומכירים את המשפט "לומדים להעריך משהו רק אחרי שמאבדים אותו" ?

ככה נגיד ה"שווה" תלך ואז תבוא אחת שהיא קצת פחות ואז הוא יגיד שהשנייה הייתה הרבה יותר ל"טעמו"

....

קחו לדוגמא את עצמכם, יש לכם שיער שאתם בטוחים שהוא שיא הכיעור ארוך מסורבל מגעיל כזה..

ואז אתם אומרים "נמאס לי מהשיער שלי אני ילך להסתפר קצר קצר!!" אתם מסתפרים, ואז יוצא מכוער תחת, ופתאום למדתם להעריך את מה שהיה לפני..פתאום זה נראה כ-"אוף פעם היה לי שיער כזה מושלם..."

ולאן אני בעצם חותרת?

תעריכו את האופי שלכם יותר מאשר את היופי, כי תמיד תבוא ההיא ה-"יותר שווה.."

ואז מתחילה הקנאה...וקנאה בעצם אומרת שאתה לא שלם עם עצמך!

זה הופך לתחרותי כדי לנסות להיות במקום הראשון כל הזמן שזה בעצם תחרות בלי מנצחים...כי תמיד יהיה תיותר טוב..

קחו לדוגמא אותי....אני פתאום למדתי להעריך את עצמי כי אבדתי אותי...זאת אומרת את האופי...

כל החוש הומור שהיה לי פעם הפך לציניות בשקל, השמחת חיים וההתלהבות הפכה לאדישות יתרר...ואבדתי את הדבר הכי הכי חשוב..אבדתי את התקווה!

וכנראה זה הסיבה העיקרית לכל הכביכול "דיכאון" שלי....אני קמה בבוקר ולא מצפה לשומדבר...לא אכפת לי אם יהיה טוב או לא..

אז נכון, זה בגלל כמה אנשים הפכתי לכזאת, אבל אני כבר כזאת וזאת עובדה שאי אפשר לשנות יותר..

ועכשיו פתאום למדתי להעריך את מה שהייתי פעם...ההומור, ההתלהבות...השאיפות והתקווה..

ומה שאני באה להגיד בעצם זה הכי חשוב זה שלא תאבדו את התקווה בשום מחיר! לא משנה כמה סוגרים עליכם מסביב...כי התקווה וחלומות זה בעצם הכוח להמשיך להתמודד עם כל החרא של החיים....

בלי זה אין כבר בשביל מה לקום בבוקר..!

אל תחזרו על טעויות שאני עשיתי כי לי כבר קשה לתקן ולהחזיר אותה אליי...אני קמה בבוקר- כלום!

הולכת לישון- כלום!

משהו מת בתוכי..

וכמה שזה נראה לכם מובן מאליו, זה ממש לא! זה יכול להאבד בשניות..אז תשמרו על זה טוב טוב

ותנו אמון באנשים! תסמכו עליהם גם אם זה לא נראה לכם...

ומי שסומך עליכם בעיניים עצומות בחיים א-ל תפנו לא את הגב או תבגדו בו!!

כי אחר כך הוא לא יוכל לחזור להאמין יותר באנשים וזה יהיה באשמתכם!

זה היה שיעור לחיים שאני למדתי מהטעויות שלי..והעברתי לכם...מקווה שהמסר נכנס!

פוסט ארוך למדיי..מישהו קרא?

עד כאן החפירות שלי להיום,

ביי יצורים..(אתם עוד תראו בעוד מליון ומשהו שנה האישיות "כחמינו ז"ל" זה יהיה עליי..^^)