מדור ה-חפירות

ילד הולך בודד ברחובות

רגליים יחפות

קפואות..הוא לא מרגיש את האצבעות

מקבץ נדבות

רק עוד פרוטה..לקנות לחם..לקנות אהבה

והוא הולך והולך לא מתייאש..כל דקה היא כמו נצח

לראות גרמני הוא חושש

על פניו חולפים אנשים

כולם עצובים, מפחדים

הם חיים מתים, גזלו מהם הכל,

כמה אפשר עוד לסבול?!

ילד יפה, פניו כמלאך

מתעללים בו כל כך...

והוא רעב, בורח, אוכל מוצא..רואה גרמני ומתרצה..

והרובה אל מול עיניו, האם יקחו לו את חיו?

והוא שורד ולא נשבר, חושב על המחר

האם יאכל או לא יאכל?

דיי! כמה עוד אפשר?!

והשנים חולפות לאט או מהר...ונרצחים יהודים יותר ויותר..

והדמעות זולגות, הלב נפטר

דמעות כואבות, דמעות של אובדן

הוא זועק לאלוהים "קח אותי מכאן!"

והוא רוצה לאמא רוצה לאחותו..

אבל הן יותר לא יראו אותו..

והזיכרון נשאר....הבזק מעורפל..

התקווה מתה..האם זה יגמר?

הוא לא רוצה לפחד יותר...

~נזכור ולא נשכח~

יכולתי להמשיך את השיר הזה עוד ועוד..אבל אין כמות מילים שמספיקה כדי לתאר את הכאב שאני מרגישה עכשיו...

-למדתי להעריך את מה שיש לי!-

3/>