אבל העניין הוא שאתם לא שואלים.
אתם אף פעם לא שואלים.
אלו שכן היו, כבר מזמן עברו הלאה. אולי כי אני גרמתי להם. אולי כי החיים זזים לאט לאט. ויש מה שראוי להתעלם ממנו, כאמור.
אז אתם מתעלמים.
כרגיל, אנשים מתעלמים. מאנשים. אחרים.
אין דבר שיגרום לכם לדבר פרט ליצר אגואיסטי. שמסופק, כי הוא תמיד מסופק. יתר על המידה.
כי לדבר אף אחד לא רוצה, ומי שכן, רוצה רק לדבר.
זה אף פעם לא השניים יחד.
כשזה כן, זה מסובך. זה איטי. זה נדחה חודשים וחודשים. ואין כבר מילים.
ואנשים נעלמים.
ואם לא.
אז אתה.
אם עוד איכשהו הצלחת לגרום לעצמך להשאר, הרי שזה לא בזכותם.
זה לא בזכותך.
זה לא בזכות דבר פרט להרגל. אותו הרגל, ששומר עליך מלמות. שמונע ממך, על כל מחשבותיך, לבצע את הבלתי נחשב, והנחשב לאלים.
בלתי מתחשב.
בלתי מתקבל.
ובכל זאת.
זה כל מה שאתה חושב עליו.
זה כל התועלת שנשארת. האפר. שיוסף לאדמה.
תמיד היית אפר.
ואם זה מנחם.
כך גם כולם.
אז כשאתה מסתכל ושומע.
כמה כולם חיים.
כמה כולם אוהבים.
נאהבים.
תזכור.
כולם.
כולם אפר.
וגם אתה.
אז דברים לעולם לא ישתנו.
הם לעולם לא השתנו.
הדבר היחיד שאתה יכול לעשות.
זה ליפול.
עמוק.
לוותר.
לשבור את האיזון. המטוטלת.
לצלצל בקול מחריק, שובר.
כל שנשאר.
זה לשבור.
את הכאב
אתה לא תרגיש את הקור. ממתי הרגשת?
אתה לעולם לא תרגיש את החיים.
לעולם לא הרגשת.
אתה רק יודע מה נכון, מה לא.
אתה יודע מה ראוי לשבור, במי ראוי לנקום.
אתה רואה מי שוגה, אתה רואה מי טועה. אתה רואה מה נכון. מה לא.
אתה רואה, אי שם מרחוק. שאפשר לוותר. שאפשר לא להסתכל. שאפשר, לקחת את העולם- ולזרוק אותו לכדור אש. שייעלם כליל.
כלא היה.
כי אתה
אתה שבור.
ואתה מוגבל.
וגופך כבלים.
ואתה כבול.
לעולם שבו אינך קיים.
שבו אינך רצוי.
שבו אינך מובן.
שבו אתה מבין הכל. שורף הכל. בונה הכל.
אתה שם. אתה תמיד שם.
אתה מתחיל.
אתה תמיד מתחיל.
ורק מחכה לסוף השרשרת.
השרשרת.
של האנשים.
של הרעיונות.
הקופצת למים, לים. לאוקינוס.
מחזירה אלייך גל.
וקור.
ואתה רק מייחל.
שהגל.
יגרום לך לחיות.
הגל נשבר. מתפזר. נעלם.
אתה פשוט שם.
עומד, כמו תמיד.
לא קיים.
לא רצוי.
לא נראה.
מחכה לעוד מיליון שנה. כשתתפוגג.
לגמרי.
אני לא יודע אם זה עזר לי.
המילים שלי נגמרות. הן
נגמרו, ילדונת.
הן נגמרו.
אני יכול להמשיך להתקיים בנצח הזה. שייגמר לי תוך שניות. כי אני.
לא קיים.
ולעולם לא הייתי.
ולעולם לא אהיה.