יש איזה עניין הזוי בכל הסיפור של להתחיל לצאת מהחושך והוא הדרך שאתה צריך לעבור על מנת לצאת משם.
אני מאמין שבכל הקשור לאנשים שתקועים 24 שעות ביממה סגורים מול מחשב או מחשב נייד המחובר לטלויזיה ומשחקים במחשב כי זה הדבר היחיד שבאמת עושה להם טוב כי מה לעשות שכל העולם שלנו אגואיסט ומתצכל אליהם, מאפשר לעצמו להיות פוץ ולהתלהב מעצמו, ובכך לרדד אחרים, ואפילו להנות מרידודם של אחרים...
אני חושב שיש יתרון גדול בזה. ב"מועדונים" הקטנים הללו, המרוחקים מכל העולם. בתרבות הקטנה הזאת, שנותנת לנו להרגיש שאנחנו לא לבד.
שמשפיעה בדרכה על כל העולם.
עזבו שאני שם בכלל לעבודה ואני לא דובר קוראנית וקוראנים באמת מדברים 99% קוראנית.
והייתי חולה 99% מהזמן ואני פאקינג מתעב להיות חולה. גם כל הטיסה חזרה.
אני הכרתי שם יותר אנשים משאני מכיר בישראל תוך מספר שנים.
אני חושב שזה סימן שאומר המון.
לא על כך שישראל זה מקום מדכא. כי את זה כולם יודעים ובכל מקום יש רמז קטן לדכאון וכאן מגדילים אותו מעבר לפרופורציות (פרנויה יהודית לשמה. לא תמיד רע).
הדברים משתפרים לא רק כי למדים להתגבר על הטעויות של פעם.
ועל כל הדברים הקטנים המעצבנים ששוברים אותך כל פעם. שגורמים לך לקום בבוקר בתחושת נאחס. יש דברים טובים שצריך ללמוד לשים לב אליהם.
ואם אין אותם, אז פאקינג תבנה אותם.
אולי כי יש אור עדיין. לכל הרוחות, האדם הוא זה שהמציא את החשמל, לא אלוהים.
אז לך תקנה נורת חשמל ותתקין בבית.
ובפעם הראשונה בחיי העונה החביבה עליי כבר איננה החורף בלבד.
לגבי הפגישה הזאת איתך לפני יומיים.. אני מניח שאין לי מי יודע מה להגיד.
חשמל זה דבר טוב.
גם אם הוא חשמל ללב.
וגם אם את דומה לדנית שתי טיפות מים וקשה לי לצאת משם עדיין.
אבל אני צריך משהו רציני עכשיו. מה שהיה לי עם דנית.... שבר אותי.
הוא שבר לי את הקשר עם שירה. אחד הדברים שאני הכי מתחרט עליהם בחיי.
לפני שהכרתי אותך , ממש יום- יומיים לפני, באתי בהצהרה פשוטה לעצמי תוך כדי שיחה עם ידידה.
אמרתי שאני לא רוצה קשר.
שקשר זה השטן.
שקשר זה דבר אנטי מוסרי. אנשים שבאים לביתם כל יום ומצפים מבן הזוג שלהם דברים כמו מין הם אגואיסטים למדיי.
אולי נכון.
אבל לא אם הם מחזירים את זה.
אני לא ממהר כרגע לשום מקום. אולי יש לי זמן למצוא אהבה אמיתית.
אני רק מקווה שאהיה חזק מספיק לבטא את עצמי. להראות שאני שם. לא לפחד לרקוד, לשיר. לדבר.
ולא להגזים.
פשוט...להיות קליל.
לא לחשוב. יותר מדי. לא תוך כדי שיחה. לא עם אנשים. שיפסיקו כבר לומר שאני שופט אותם כשסה"כ אני מתעניין.
אם כבר רוצים ממך להיות טיפש- תהיה.
תשמור את המחשבות לספרים.
פשוט להרגיש יספיק.
אמפתיה לרוב תהיה כלי מספק במצבים כאלה.
לא באמת חוויתי מספיק בחיים ואולי במקום הקשר ההוא והחתונה הייתי בכלל צריך לעשות דברים אחרים.
להשתחרר יותר. להיות קליל יותר.
זה משחק לטובתי במקום מסויים. זאביק אמר לי שאני בן 26 ושבגילי אנשים חושבים על קשר רציני.
צריך משהו שמתאים לגילי כבר.
אפילו שאני מרגיש כמו ילד. אני נראה כמו ילד.
אולי רק מצליח כמו בן 50.
טוב. לא ממש כמו בן 50. אבל מצליח למדי. תמיד היה לי את זה.
אני בתכלס..עם תוחלת חיים צרה יותר.
ובהערה לעצמי..אולי אני זקוק למשהו קצת יותר רציני. כי כרגע לרצות לשבור לעצמי את הגוף מהתנגשות במשאית אחרי שסירבת לחבק אותי חזרה...
זה לא בריא לי.
לצאת. להתמודד ולהגיד כן גם למוסיקה ולטעמים שאני לא אוהב.
כי חריף תמיד יישאר חריף.
אבל אתה מסוגל להתרגל להכל.
(שוב, אולי לא להתחיל להתאהב בדת או במוסיקה מזרחית או משהו כזה, יש גבול).
אז.. למה לא לנסות?
את נכנסת לי לרשימה ארוכה של בנות מסויימות מאד. אלה שתמיד אזכור.
לא משנה כמה מעצבנות ונוראיות אתן הייתן לחיי. תמיד צדקתן.
ואני מצטער על מה שדנית עשתה לי ואיך שזה השפיע עליי בקשר עם שירה. ואני מצטער עוד יותר על מה שעשיתי לקשר שלי עם מישהי הרבה יותר יקרה, שהייתה הרבה לפניה.
אבל אני אשם בהכל בסופו של יום. והיום הכל עבר ועכשיו הגיע הזמן לעשות ולא רק לדבר ולחשוב.
אז..נכון.
אנשים גדולים ממך. הם חזקים ממך. אז הם קולניים ממך.
ואתה רגיש. אפילו יותר מדי.
אבל בינינו.
כאילו אי פעם הייתה לך בעיה לבנות כוח ולהתגבר על כולם.
אני הייתי במיליון ואחד סיטואציות שבהן שברו אותי לרסיסים. קל לשבור אותי בסופו של יום.
הרגישות שלי מעולם לא הייתה חסרון. לא כשהיא איפשרה לי לדעת לאן לכוון ואתם כולכם נשארתם עיוורים.
דברים ישתפרו.
הם ישתפרו כי אתה מאז ומעולם היית יותר. אתה תמיד תהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
