כולם מתים לבד.
וכולנו צריכים לאהוב את עצמנו כי אף אחד אחר לא יעשה את זה.
אבל זו יותר דרך התמודדות מאיזו אסטרטגיה להצלחה עצמית כמו שכולם עושים מזה.
ראיתי את Adaptation של ניקולס קייג' שוב, שכחתי שראיתי, אז ראיתי שוב.
נזכרתי הבוקר כשקמתי שאני לבד ואין לי בשביל מה לצאת מהמיטה פרט לעבודה מחרתיים.
תגידי.
למה את בעצם, מעדיפה שלא אדע מי את?
את מפחדת שאהיה אובססיבי שוב?
אני יכול להבין שאת צריכה מרחב.
עם העובדה שאת גרה בחדרה יהיה כך או כך.
טוב. זה פחות משנה אני מניח. תכלס עדיף פשוט להפגש.
היה נחמד.
היה נחמד בהמון רגעים. כל רגע עבר, ונשכח.
והתחדש.
ואת שוב לא פה.
ולא מישהי אחרת.
וזה שוב אני.
אז אני אמור לאהוב את עצמי?
אף אחד מיוצרי היקום לא חשב שאולי אני לא רק לא אוהב את עצמי, אלא לא אוהב אף אחד שקיים בו.
וכן, זה מאד קל להעמיד פנים שאני כן. להתרגל, אולי אשכרה באמת לאהוב, לאהוב אחרים, את מה שהם אוהבים. את עצמי.
את הכל.
רק שזה לא באמת יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: