יש משהו בגשם.
בערי סין..באוסטרליה.
בניו יורק.
בוסטון.
לונדון.
ת"א.
אני רוצה להרגיש שלם עם עצמי. להרגיש מנותק מכל האגו. לצמצם אותו כל כך. למימדים שבהם הטיפות המעטות של האגו שלא ניתן להמנע ממנו, אותן טיפות...לא יפריעו לי להתקיים.
שהן יאפשרו לי לוותר בלי להרגיש שזה לא צודק.
אני רוצה לתת לעולם סיכוי.
לתת לעצמי סיכוי, כדי שאתן אותו לעולם.
מסתבר שקל יותר להגיע לאוסטרליה מאשר לקנדה.
ומסתבר שקר לי כשאני נוסע באוטו במהירויות מסויימות שבהן דבר כבר לא מורגש.
אז אולי אני כן צריך חום.
אולי אני באמת קפוא.
אלי הגיע הזמן שאני לא רק ארצה לכפר על מעשיי אלא אתקן. אשנה את עצמי.
בלי לחשוב מה יקרה.
אני יכול להיות תקוע במחשבות הללו על עצמי. לתהות, להשקיע במחשבות על העתיד, על העבר.
זה לא ישנה הרבה.
כי אני סוג של יודע הכל, כולנו יודעים.
הכל אפשר לתמצת לכמה מילים פשוטות.
"את ממש יפה. את יודעת את זה, נכון?"
קצת כמו אותם פרחים התפורים לשמלה. אלו שבקושי משקפים את היופי הנדיר ביותר ביקום, שנמצא מולי.
אולי באמת כל מה שצריך לפעמים זה להכיר ביופי שיש ביקום.
9. זה המספר ההוא שתמיד נמשכתי אליו.
אותו אלטרואיזם שאין בשום מקום.
חוסר אכפתיות שנגמרת תמיד בויתור עצמי. קרבן. הרס עצמי.
מילים ומעשים יפים מדיי.
אני חושב ששכחתי לומר לכולכן כמה אני אוהב אתכן.
יולי. אליה. לידיה. דנית. קרולין. מעיין.
ליה.
אני מצטער על כל מה שנאמר.
כל מה שלא נאמר.
אולי החיים שלי יכלו להיות פשוטים יותר אילו הייתי יוצא מכאן. ובאמת אומר לכן מה אני מרגיש.
בלי לחשוב בכלל מה אני מקבל. מה מישהו מקבל מזה.
כי מספיק שאתן כאן בעצם.
זה באמת מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: