בחיים לא הרגשתי ככה, מנודה.

כבר לא מרגישה אהובה כמו פעם, מרגישה לבד.

הכל קורס לאט לאט, הכוחות נחלשים.

לא רוצה לחשוב יותר מידי, לא רוצה להיפגע יותר מידי.

אני מוותרת על זה, מצטערת, ניסיתי.

וגם עם הלימודים אני לא מסתדרת.

וכולם כ"כ כפויי טובה. לבקש אין להם בעיה, אבל לתת?

פתאום כולם נעלמים כשצריך משהו.

ורק אני,הפראיירית היחידה, לא יכולה להגיד לא.

יש לי בעיה עם זה, אני פשוט לא יכולה להגיד לא.

זה כבר הרבה זמן ככה, שלסבא יש בעיות לב.

כמה שנים טובות.

בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות,הרי מה יש לי לעשות?

ועכשיו, עכשיו אני מוצאת את עצמי כאחראית.

סבא,שכ"כ התפללתי לשלומו, בבית חולים, הוא אחרי הניתוח, שכביכול עבר בשלום, תודה לאל.

וסבתא,שהתפללתי לשלומה פחות, סבתא התעלפה 3 פעמים היום. כשהיא ראתה את סבא אחרי הניתוח, ועוד פעמיים במהלך השהות שלה בבית החולים.

הרופאים הורו לה לחזור הבייתה, הם אמרו לה שהיא לא יכולה להישאר שם במצבה.

אבא ואח שלי במשחק, הם לא בבית בכלל.

אחותי לא יודעת מה הולך פה בכלל, לא סיפרנו לה יותר מידי.

אמא נסעה לישון עם סבתא, ונשארתי פה אני.

יותר מידי דברים מזכירים לי את זה, לא ששכחתי לרגע, כן? פשוט..

הרבה אירוניה.

קודם כל,יש לי מחר מבחן ביולוגיה, והיום כשהתחלתי ללמוד, ראיתי שזה על מחזור הדם והלב, איך לא.

ואז,שכנכנסתי לישרא בלוג, הנושא החם הוא כמובן אבא. (אבא של אבא.)

ולבסוף, כשהתחלתי לכתוב, יצא לי זלסבא, במקום שלסבא. שזה הכי צבט לי בלב.

אני ממש מקווה שאלה עוד סתם מהאמונות המטופשות שלי, ושזה לא באמת קשור איכשהו למה שיקרה בזמן הקרוב.

אני מודעת לזה שהם כבר לא צעירים, אבל עוד לא, לא עכשיו. לא לפני בת המצווה של מאיה.

אני רק בת 16, תנו לי להרגיש רק עוד קצת מה זה סבא וסבתא.

שאנשים אחרים יגידו את זה אלף פעם, זה לא יפגע בי כמו פעם אחת שאתה אמרת.

זה לא שאתה יותר טוב,כן?

נמאס לי.

הלימודים חרא.

המשפחה חרא.

יופי,עוד צירוף מקרים. נהדר !

אני פורשת.

איך בכלל אתה אוהב אותי?

עם איך שאני נראית, עם איך שאני מתהנגת, עם הציונים האלה.

איך אפשר לאהוב אותי?

איך?