קמתי ממש עצובה היום....
אני לא מעכלת שמחר אני חוזרת ללמוד.. אני לא רוצה כול כך לא רוצה... ואני יודעת שזו פאקינג שנה אחרונה.. וכולם באמת מתרגשים להתחיל אותה, ואני.... אני לא. אני מרגישה לא קשורה.
אני לא קשורה ולא מחוברת לשנה הזאת.., עדיין לא, בכול אופן.
אני עוד לא בשלה לחזור לשגרה.. ללקום מוקדם, להתארגן, ללמוד, לחזור, ללמוד, לישון, אני לא מסוגלת לחזור לשגרה הרובוטית הזאת...
אני מרגישה שאני באמצע של משו- באמצע של תהליך,ושפשוט קוטעים לי אותו.., שמוציאים אותי מהמסע הזה שאני נמצאת בו ומחזירים אותי למקום שאני לא רוצה להיות בו. למקום חלול...
ואני מרגישה חלולה.. מאוד... כל החדר שלי מבולגן.. התיק לא מוכן... ואין לי כוח לזוז... ולעשות משו...
אפילו לא נילחמתי על לקחת חלק פעיל יותר באירועי פתיחת שנה- אין לי את ההתלהבות הזאת..
זאת שהיתה לי בכל שנה וזאת שאמורה להיות לי דווקא עכשיו בשנה האחרונה.
הרגשתי שהשתנתי- שגם אם לא רציתי, וגם אם נילחמתי בזה, הרגשתי שמשו בי ממש ממש השתנה...
והיום כשהייתי בבצפר, אז פתאום ראיתי את עצמי חוזרת לעצמי- ממש.. כילו לא עברתי את כל מה שעברתי כל החודשים האלה.
לפעמים אני מרגישה שאני חלולה, בגלל העבר שלי, שיש שם דברים לא שלמים, שאני ניכנסת למקומות חדשים בלי לסגור קצוות..., ויש משו כואב- והמשו הזה הוא שאני יודעת שיותר מדי דברים השתנו,המון, עד שאני לא אוכל לחזור לעבר לעולם..
ושום דבר לא יהיה כמו שהוא היה.. בין אם אני רוצה בזה ובין אם לא.
והידיעה הזאת דיי מעציבה.. כי קשה לי להתנתק... מכל דבר- ממצבים,מרגשות, מחפצים,מאנשים, מסיטואציות- מהכל...
וברור שאני מתנתקת וברור שאני משתנה, וברור שדברים זזים- וזה אפילו טוב! מאוד טוב!
הרי איך היתי מגיעה למקום שאני נמצאת בו היום, ללא כל התזוזות האלה?
הזמן לא קופא. הוא לא.
בזמן האחרון אני חושבת לעצמי,מה הדברים שעושים לי טוב, מה הדברים שגורמים לי להיות אופטימית!
מה הדברים, שגורמים לי לצאת מהעצבות והיאוש... שבאים לביקור-מדי פעם..
ויש דברים כאלה..., יש,
אבל מוזר... אף פעם לא באמת ר-צ-י-ת-י לשבת ובאמת לחשוב עליהם לעומק...
אולי זה מפחד...
אולי אני פשוט מעדיפה שהם יקרו, ויגיעו לי לראש במפתיע- שפשוט יחזירו לי את החיוך לפרצוף, עד הפעם הבאה..
ככה סתם באופן שרירותי בלי לחשוב עליהם באמת-
וזה מפחד. אני יודעת שזה מפחד.
אני לא רוצה לגלות מה באמת עושה לי טוב
אולי כי אני מפחדת שאני אבין באמת שהדברים האלה- הם לא בשליטתי...
והם יכולים להופיע, והם יכולים שלא..
מוזר, זו הפעם הראשונה בחופש הזה שאני באמת לבד...
הייתי בבצפר, ניפגשתי עם חברה, דיברתי בטלפון, ועכשיו אני לבד...
סתם לבד...
אפילו בלי מוזיקה{אין שום דבר שמתאים לרגע..}
לבד
אני והמחשבות- או שלא, כי אין לי מחשבות. כי אני חלולה..
כי אני רוצה ללכת לסלון לטחון שוקולד ולראות סרט, לדעת שאני אוכל להעביר ככה שעות, עד לבוקר שלמחרת, אז אני אקום מוקדם , ואולי אלך לקניון, או לחברה,או שאני אשמע מוזיקה ואשירררררררר, או שאני אכתוב, ואוכל עוגיות, או שאני סתם אשן סוף סוף..ואז בערב מישו בטח יתקשר,ורוב הסיכויים שאני אקבע איתו ואז אבטל, או שלא,אולי יבוא לי לצאת.
אבל לא אני צריכה ללכת ולארגן את התיק למחר, ולסדר את החדר, ולעטוף ספרים ולישון מוקדם, ולחדד עיפרונות,
ולקום מוקדם, ולקוות שהשמש שתאיר לי את הבוקר תחייך אלי, כדי שאני אוכל להתחיל את הבוקר ברגל ימין, כדי שיהיה לי מספיק כוח לעבור את היום הזה, - יום שרוב הסיכויים יעבור טוב, ואפילו טוב מאוד.
ככה זה יראה על פניו-בגלל שאני יודעת , שאני לא קשורה,לא עוד, למדתי להכיר כול כך הרבה דברים...
דברים שפשוט הרחיקו אותי..- אבל זה הדבר האחרון שאני אתחרט עליו.
מה שהיה תשכח מזה
מה שיהיה לא משנה
מה שאבקש בעולם כזה
- תן לי את היום הזה'
! תן לי שמש על הבוקר
ויונה מעל הגג
תן לי תכלת ברקיע
תן לי יום אחד של חג.
מה שהיה תשכח מזה
מה שיהיה לא משנה
מה שאבקש בעולם כזה
- תן לי את היום הזה
! תן לי אהבה חולפת
תן לי אהבת עולם
תן לי יד שמלטפת
רק אותי מבין כולם
. מה שהיה תשכח מזה
מה שיהיה לא משנה
מה שאבקש בעולם כזה
- תן לי את היום הזה!
אם יש משהו שאני שונאת- זה לסכם דברים, אני שונאת לסכם דברים- וזאת מהסיבה שאני שונאת לסגור דלתות,
אני שונאת לסגור דלתות גם אם אני יודעת שיפתחו לי אחרות במקום.
אבל אם אני צריכה לסגור דלת - אני תמיד אבל תמיד פותחת חלון.
אז אני לא אסכם את החופש הזה- אבל אני פשוט אגיד.. שהוא עבר לי כול כך מהר, כול כך מהר, כי עשיתי המון,
נהנתי יותר מכל חופש אחר שהיה לי אי פעם בחיים שלי, וזה חופש שאני לא אשכח
התבגרתי בו, החכמתי בו, חושלתי בו,
היו רגעי שבירה ולא מעט, והיתי עצובה ובכיתי, ולא צחקתי ולא שמחתי ולא עלה חיוך על פני...
ואני יודעת כמה הדאגתי את ההורים שלי, ואני מודעת לכמויות הדמעות שאמא שפכה עלי
ואני יודעת טוב מאוד מה הם ניסו בשביל לעזור לי, אז בתקופה ההיא...
אני יודעת. אבל אני המשכתי לאכזב אותם בפנים הלבנות, בשפתיים הכפוצות, ובדמעות שלא הפסיקו לזרום.
ואז באה העליה, מאותו יום... אותו יום שהיא לקחה אותי לשם- למרות שאני יודעת
שלא המקום הוא זה שעזר לי- אלא אני בכוחותי בלבד, וזו אני שעליתי וצמחתי.
ומאז רק צברתי חוויות, ששינו אותי ושהראו לי שיש קשת אחרי הגשם, שיש דשא מעבר להרים, ושיש חיים, גם אחרי המוות.
ותודה לכם - יקיריי שהייתם איתי ברגעים הקשים, וברגעים הטובים. תודה לכם שהצחקתם אותי ותודה שצחקתם ממני.
תודה שהצלחתי לשמח אתכם ותודה לכם שעודדתם אותי. תודה על כל הדברים המופלאים שעברתם איתי.
וגם תודה לעצמי- לי.. לאני- שעברה איתי את כלללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללל החופש הזה,
ואת כל החיים האלה.
פחדתי מהחופש הזה, פחדתי ממנו כי היו לי תיכנונים לגמרי אחרים לגביו- אבל החיים הסתובבו ככה, שהכל ירד לטימיון והתסריט שהיה בראש שלי לא יצא לפועל.
יד הגורל,
אלוהים שצוחק על תוכניותינו,
תהפוכות החיים,
או סתם סיום של קשר.
כל אלה שהביאו אותי לחוות את החופש הזה כמו שהוא היה , ולא אחרת, בין אם בשליטתי ובין אם לא, והם שהביאו אותי למקום שאני נמצאת בו עכשיו.
ולא. אני לא דג שזורם עם הזרם, אבל הפסקתי כבר להיות הדג שזורם נגדו-
יש דברים שפשוט צריכים להניח להם- ואת זה הבנתי הבנה מלאה בחודשיים האלה.
ויש לי המון דברים להגיד, ואולי יותר מדי, אבל גם אני כבר מתעייפת, וחוץ מיזה.. צריך להתארגן לא?
מחר בצפררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
