The Light Side Of The Dark

אח אח אח אח אח................ימים מוזרים עוברים על כוחותינו,

ואם הייתם שואלים אותי שאלה כזו לפני יומיים או שלושה   או ארבעה..  הייתי עונה לכם   שימים קשים עוברים עלי.

אם בכלל הייתי עונה לכם, רוב הסיכויים שלא כמובן,  כי מי בכלל סומך עליכם??מי בכלל  רוצה שתדעו מה עובר עלי הא?

כאילו הייתם מבינים...................

אני הבנתי את עצמי, אולי בפעם הראשונה בחיי,  אני באמת הבנתי את עצמי,   הבנתי  שאני צריכה להגיע לנקודת השפל

הנקודה הנמוכה  ההיא   שם למטה. נקודת השבירה שלי....  שמגיעה  אחרי תקופה של הירהורים וכאב

רק  שאני מגיענ אליה, לשפל המדרגה ללמטה  של הלמטה, למקום הכי  שבור ונואש שלי- רק אז אני  מתחילה לעלות

ולעלות...

ולעלות...

והנקודה הזאת היתה  לפני יומיים בלילה,  כמעט לילה בוקר

הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה יותר,  נמאס לי מלהעביר את  כל הימים שלי בלחשוב לחשוב לחשוב לחושב

והלילות............  שעות על שעות במיטה.. של מחשבות  מרצדות... מהווה, מהעבר...,

ודמעות דמעות דמעות דמעות..................  כמה   כבר בנאדם יכול לבכות,   אני מופתעת מיזה  שלא התייבשתי כבר מכל חוסר הנוזלים

וזהו. ונישברתי ונישברתי,   והחלטתי   שאני לוקחת  את כל החרא  שאני מרגישה ומשלימה  איתו

והשלמתי.

וזהו.- ומפה   אני  רק עולה, אני  באמת מרגישה הרבה הרבה  יותר טוב.

אני זו אני וזהו, אני לא אמחק  יותר את מי   שאני בשביל שום דבר בעולם הזה

אני מעדיפה להיות   עם טיפה   כבוד,  טיפה   סגורה, טיפה מרוחקת   ואפילו  טיפה לא אכפתית,  מאשר להיות אובר  של כל הדברים האלה, ולהרגיש מטומטמת  פייריארית  נוסטלגית  ורגשנית,  ואז לקחת הכל ללב  ולא להפסיק להפגע.

זהו

ניגמר.

ועכשיו  כמה ציטוטים  מספר, שאני פשוט לא יכולה להוריד מהיד:

"בבוקר   קמתי עייפה. הבטתי באהוב שלי בבקבוק והיה מבאס לא לרצות לקום וגם לא לרצות להמשיך לישון"

"אחר כך הלכה וקראתי ספר ובאו לי דמעות בעיניים מהעוצמה הזאת של המילים.למדתי קצת מתמטיקה לבגרות עבדתי על הנוסחה  שרפי אמר שהיא  קשה בגלל הרצף הליניארי, פתרתי בציק ניגנתי קצת בפסנטר לא מי יודע מה,והלכתי למטבח.  סתם  שפכתי סוכר על השיש בשביל שיהיה לנמלים מה לאכול ונירדמתי.ישנתי.חלמתי חלום קצר ומדכא על האהוב שלי  בבקבוק ואז  אמא שלי חזרה , היא היתה צריכה להוציא את הכעס שלה על מישהו והייתי הכי  קרובה אליה, פיזית-אני מתכוונת והיא צעקה  על הסוכר ורצחה את הנמלים ואז היא המשיכה לצעוק עלי.צעקתי עליה בחזרה והלכתי החוצה היא  צווחה עלי לחזור  חזרתי ואמרתי לה להירגע.היא ישבה והליטה את פניה בידייה והתחילה לבכות שאני לא  אוהבת אותה וכל  זה. אמרתי לה תפסיקי  עם השטיויות האלה, בשביל מה לך אהבה של טיפוס  כמוני"

"אני לא מחפשת  אהבה,ואני לא יודעת איך מתלבשים בשביל אהבה.במוח שלי אהבה זה לטוס עם פוטונובסקי ליופיטר  בחללית.קראתי יותר ספרים מכל החברות והחברים שלי ואנשים בדרך כלל לא מענינים אותי.מעניין אותי רק ספרים ומוזיקה רוב האנשים משעממים.אני צריכה זיונים בשביל הרגע הזה שהגבר מעקם את הפנים שלו או צועק או מושך לי בשערות.הייתי שוחטת אותם.את מי שלא יהיה"

"התחלתי להרגיש לחץ,רציתי משהו ,לא ידעתי מה ישבתי שבוע מרוכזת באהוב שלי בבקבוק.אמרתי לו "חמודי" וחשבתי איך אני והוא  בחללית טסים וקורעים את המרחקים"

"אחר כל  קראו לי לצבא להסביר לי שלא מגייסים אותי, בגלל המצב שלי.אחר כל הייתי יושבת בבית וקוראת  שומעת מוזיקה,מנגנת"

"הייתי בבית רוב הזמן.לפעמים באו חברות,בעצם לא חברות, סתם כאלה שהרשיתי להן לחשוב שהן חברות שלי, הן היו רצות הביתה לקרא מה שאמרתי להן לקרא זה תמיד התחיל  עם"התפסן בשדא השיפון" שבתרגום חופשי הולך כך: אם אדם פוגש אדם הבא בשדה שיפון.אם אדם מנשק אדם,אדם צריך לבכות? שיר עצוב. פנטזיה של סלינגר:ילדים רצים בשדה שיפון ותפסן זה ממשחק הבייסבול,תופס אותם- תערובת של נשיקה הצלה ובכי. יש פה התחלה התום מתחיל עם סופו. פנטזיה עצובה. פוטונובסקי שלי היה מבין אותה ולא תלמידי תיכון עם רומנטיקה של בבונים"

"אחרי התפסן הייתי נותנת להן כל מיני ספרים שהרוב לא הכירו קודם והייתי עונה תשובות לקישקושים שלהן, כי הם לא היו שוות שום שאלה,וחיכיתי בשיעמום שיגידו לי -כמה הן מבינות וכל זה...

הן היו מנסות לעשות עלי רושם וזה לא עבד הן היו מספרות על מועדונים וחברים ודיכאונות ובעיות ולא מפסיקות לדבר עם ההורים הדפוקים שלהן,על בנים ועל הצבא"

"הבנים הכאילו מחוננים ניסו להתחיל איתי כי אני הפחדתי אותם, כי אני של עצמי,ולא שלהם.הם היו מטלפנים אלי ולא הייתי עונה יש לי מזכירה אלקטרונית .הם היו משאירים הודעות בטלפון.  בנות הרבה  יותר יפות ממני התחילו  איתם ,אבל הם רצו אותי כי אני חמקמקה ואהבו את מה שהם חשבו שזה המשחק שאני משחקת בהם.  גם אם הייתי הכי מכוערת היו רוצים אותי ומה,נמאס לי ורציתי שינוי ולא ידעתי איזה ומה"

אני לא יודעת אם אפשר להגיד   שהבלוג  סגור..

אבל אני לא יודעת אם אני אעדכן פה  יותר, ואם כן,  זה לא יהיה לעיתים  תכופות  כאלו...

וחוצמיזה- ראש השנה קרב ובא אז  שתיהיה  לכולנו  שנה  חדשה, טובה , מלאת ריגושים,  אקשן,  ושמחה,  שנהיה אנשים טובים יותר לעולם ולחברה  ושהעולם יהיה מקום טוב יותר לנו,  שנלמד, שנחכים, שנתחשל,  שנעבור מלאמלא חוויות  מרגשות ומיחדות  שישארו  חרוטות לנו לעד. שננצל כל רגע,  שנסתכל  תמיד על חצי הכוס  המלאה- ואז נגלה שהיא בעצם שלושתרבע

ושלא נפסיק לחייך.

זהו אמרתי   כמעט, הכל...

נשאר לי רק עוד  דבר  אחד,  לא  קטן... בכלל

וזה  שיר{כמובן}

תגידי לו שזה נגמר,

תגידי לו שאת עוזבת.

 תאמרי לו שהלב אמר, שכבר הגיע השלכת.

 למרות שהוא אוהב אותך,

תגידי לו ש ל א   י ב ט ח,

את לא עוזבת בגללו,

זה בגללך, תגידי לו.

תגידי לו שבלילות

 יותר מדי את לא נרדמת,

 ואז, במקום המציאות

 תגידי לו שאת חולמת.

למרות שטוב שהוא נמצא,

 תגידי לו שאת רוצה,

 לדעת להגיד לו לא

, זה בגללך, תגידי לו

. ואת שוב רואה

 שזה לא פשוט

 להקשיב למחשבות שלך,

 את אולי טועה,

 ואולי הוא לא יסלח,

 תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך.

 תגידי לו שזה לא זה,

 תגידי שאת משקרת.

אם הוא ייקח את זה קשה,

 תגידי שאת מצטערת.

 למרות שאת עצמך עושה,

תגידי שאת מנסה,

 ואפשר לומר למזלו,

 זה בגללך, תגידי לו.

While I'm melting in the rain, deep in pain, she is so far

אני מרגישה  בדיוק אבל בדיוק כמו לפני שנה,

הכל מסביב כול כך רע...

עמוס..

ולחוץ...

מעיק...

ולבד.

אין אף אחד שמבין.

אין אף  אחד שאני מעניינת אותו

כולם רחוקים ואטומים,

ואלה שלא- פשוט עוטים מסכות של צביעות ואגו.

כמה מגעיל............

מגוון האנשים  שמקיפים אותי,

חלקם רעים,כאילו עצובים, שמורידים אותי למטה,מפחידים,לא מבינים,תוקפים,מחפשים,אנוכיים

חלקם ניטרליים מתנשאים כאלה,לא ממש אכפתיים, לא ממש יוצאים מהבועה הקטנה והוורודה

חלקם כועסים עלי,אולי בצדק ואולי שלא.

חלקם מתרחקים,וכניראה  שבצדק{גם אני לא הייתי רוצה להיות קרובה למישו כול כך לא אכפתי}

חלקם סקרנים מדי,עלוקות ווריד

חלקם,חושבים  שהם יודעים יותר טוב ממני על  החיים שלי,ומנסים לנהל לי אותם. טיפשים.

חלקם הקטן, באמת ובתמים רוצה לטובתי,וכמובן דווקא הם מקבלים את היחס המגעיל ביותר ממני.

והחלק הקטן באמת, והטורדני ביותר- הוא החלק עוטה המסכות-   אלה שמלאים  במניירות,

אלא שלא בטוחים בעצמם, אלא  שמשחקים אותה אלה שרוצים לאכול את כל העולמות ,  אלא  שמנסים לתעתע בך במילים

אלא שמנסים להרשים אחרים, אלא שלא מוכנים להיות  הם עצמם ,אלא שלא סגורים על עצמם,

אלא שלא מקשיבים ללב  אלא  שמושפעים מהסביבה , אלא  שמשתנים לפי המצב בחוץ, ולא לפי המצב בפנים, אלא  החלשים, אלא שאפשר להכתיב להם, אלא  שהולכים עם הזרם, אלא שמוותרים, אלא  שהתייאשו, אלא שלא מוצאים את הכוח להילחם, אלא  שהפסיקו ללכת עם הרצון של עצמם והולכים עם רצון אחרים, אלא  שמוכנים להיגרר, אלא שהולכים על פי מה שמקובל, אלא שימכרו את נשמם לשטן רק בשביל לקבל צליפה מהשוט שלו, אלא  שיזניחו את האמת, שיזניחו את הכנות, שיזניחו את הלב, שיזניחו את הרגישות - ושיכנעו למערומי החיים, רק  בשביל לא לאזור כוח, רק בשביל לא ללכת טיפה יותר רחוק, רק בשביל לא להראות שונה,רק בשביל שיאהבו אותם.

ודווקא החלק הקטן הזה  ביותר -הוא החלק שכואב לי הכי.

אני מרגישה  שאני ניכנסת עוד פעם,

שאני נישאבת לשם שוב

למקומות האלה, שיצאתי מהם, שחשבתי שעזבתי אותם

המקומות השחורים האלה  שרק אני יודעת מה הם מסוגלים לעשות

הם מסוגלים להרחיק אותך

לאטום אותך

לבודד אותך

הם לא נותנים לך לראות את היופי והטוב  שבחיים,

הם מסתירים את הרגש מהעיניים שלך

הם מורידים אותך

משקיעים אותך

כופים עליך

משתלטים עליך

וקוברים אותך

אבל, הם עושים עוד דבר  אחד:

הם משנים אותך, הם מחשלים אותך, הם מחזקים אותך, הם מעניקים לך כוח שלא היה לך,

וזה כניראה הדבר  שכואב לי באמת, שהכי קשה לי להתמודד איתו

כי אני יכולה להתמודד עם כאב,בדידות,ועצב,

אבל הניכור   שבא אחר כך, אי האכפתיות שאני מרגישה, - הקטע הזה   שאין לי כאב, ואין לי סבל,

ואין לי רגישות...

וזה יכאב לי כול כך להרגיש את זה...   אליך.

יייכאב לי.

 All the angels praying for me As I fall, As I fall

ואם החיים, החליטו  שאני צריכה לעבור שוב תקופה  כזאת...

אז אני אעבור אותה,אני אעבור אותה...

שוב לבד

שוב בכאב

שוב באכזבה

שוב בירידות ועליות

ושוב- בהצלחה

To my nightmare with the devil I'll go strong, I'll go strong

היו לילות, אני אותם זוכרת,

אני אותם עד סוף ימי אשא,

במשעולים בין דגניה לכינרת,

 עמדה עגלת חיי העמוסה.

והוא ניגש: שמעי אלי, קטנטונת,

אני בניתי בית לשבתך,

 את תרקמי בערב לי כותונת,

אני אנהג ביום את עגלתך.

 הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר,

 הוא נהג עגלות לשדה הרחב,

 ואני לו כותונת הייתי רוקמת,

כותונת של תכלת עם פרח זהב

. היו לילות, אני אותם זוכרת,

 והוא את העצים בגן העיד,

 את השבילים בין דגניה לכינרת

, כי רק אותי ישמור לו לתמיד.

היה הולך ושב אלי קודח,

 היה נושא דמותי ממול פניו,

 הגידו לי, היש בכם יודע

 אי אנה זה הלך לו ולא שב?

 אז אמרתי לבכות, אז הייתי נדהמת

, בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו,

אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת,

 כותונת של תכלת עם פרח זהב.

   היו לילות אני אותם  זוכרת,  אני אותם  עד  סוף ימיי  א ש  א .

מחר ה-20...  אני כבר  17 וחמישה חודשים.

אוטוטו  17 וחצי, לא יאומן, חצי שנה מאז אותה יומולדת  קודרת ומגעילה.....

חצי שנה שלמה................. חצי שנה שלמה....................................

רק אלוהים,יודע מה התחולל בי כל חצי השנה הזאת.

אפילו אני לא מודעת לגודל  הדברים המחשבות והחוויות.. ואולי גם לשינוי.

יש בזה משהו  כול כך מפחיד.. אני מרגישה  שהתבזבזה לה חצי שנה...

היא עברה כול  כך מהר, הכי מהר  שעברה לי אי פעם חצי שנה

אני מרגישה שפשוט ביזבזתי מחצית שנה שלמה. שהעולם  קפא.  קפא לי שם.ונישאר.

ושום דבר לא  זז מאז.

למרות  שזז...

זז......................

יש בזה  גם משהו מעודד, אם  חצי שנה משם יכולה לעבור כול כך מהר, אז  גם חצי שנה לכייון ההפוך יכולה לחלוף ככה

סוף סוף היומולדת  הנכסף שלי  18.

גיל שמרגיש לי חירות, עצמאות,ובעיקר  חוזק ואושר.

ואני יודעת  שזו תיהיה יומולדת  שתפצה על אותו יום מגעיל לפני כמעט חצי שנה,

וכמו  שאז   הבטן שלי  צעקה  שזו הולכת להיות"יומולדת ממש חרא",  אז  ככה יש לי עכשיו רק ההפך,

אני מרגישה  שזה יהיה היום המאושר  בחיי, שיפצה על הכל, על כל ימיי ההולדת  המגעילים והמאכזבים, על היוומולדת ההיא, ועל כל השנה, הזאת שעברתי, על  כל הימים הקשים, והכואבים.הימים המאכזבים,והמוזרים. על כל הנפילות. ועל כל הרגעים האלה ממש.

רק מלחמה אם תבוא

 תחזיר אותנו הביתה

 כמו אהוב אל אהובה,

 כמו אחרי מלחמה

אם תבוא אם תבוא

ועכשיו לאכול לשתות מהיין

 ואחר כך נרקוד ונעלה אליי הבית

 ועכשיו לצעוק ואחר כך ליפול

 ליפול בשקט ליפול בין זרעותייך

טוב.... חפרתי היום...  אני לא מאמינה   שזה לקח לי שעתיים ורבע...אבל הייתי צריכה את זה באמת,

עדיף לפרוק את  זה כאן וככה, מאשר להוציא  את הכל  עם דמעות, מהשעות הקטנות של  הלילה ועד  לפנות בוקר

ואז לקום נפוחה ומעוותת  מכל הדמעות והמים,והכרית.

אז הנה  שיר, באמת אחרון לפוסט, אחרון  חביב.. שלא יוצא לי מהראש כבר  כמה ימים,

עד שאני אפילו שוקלת לנפץ את האמ פי שלי רק כדי להפסיק לשמוע אותו

לי הוא גורם לבכות.

אני רואה לך בעיניים

אני רואה את הכל

 היית עוטף אותי בבית וחום

 רואה לך בעיניים,

 רואה את הכל

היית סוגר אותי, אם היית יכול

 רואה לך בעיניים

 שכלום לא חשוב

רק אתה, אני ואתה שוב ושוב

רואה לך בעיניים שיותר מהכל -

היית סוגר אותי,

 אם היית יכול

היית בונה לי קירות

 היית מתקין מנורות

 שיהיה לי אור

 רואה לך בעיניים

, זה כתוב בגדול

היית מרשה לי

מוחל על הכל

 אני רואה לך בעיניים,

רואה את הכל

היית אוהב אותי כמו שאיש לא יכול

 הייתי משוטטת בין הקירות

 הייתי עושה בם צורות -

 שיהיו לי שמיים

אני רואה לך בעיניים

אני רואה את הכל

היית עוטף אותי בבית וחום

 אני רואה לך בעיניים

אני רואה את הכל -

רק אותי לא רואה בתוך הכחול

הלכתי לפני שעות

וטוב לי מחוץ לקירות

ט ו ב  לי מחוץ לקירות

להתגעגע    לבית................

ן

תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
תגיד לי למה אין אמת רק הזיות

אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות

לאורך הים
אין גלים יש עולם
שנשבר לרסיסים על המזח

תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
כשאנשים רצים אל תופת כמו אל ים
אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם

לאורך הים
אין גלים יש עולם
שנשבר לרסיסים על המזח

תגיד לי איך עם המוות אתה חי
מסתיר דמעות בכל לילה תגיד לי עד מתי

האש שקוראת לי לא נמצאת שם באמת

וזה שנעלם, האם יחזור או כבר מת?!.

לאורך הים
אין גלים יש עולם
שנשבר לרסיסים על המזח

תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איך...

אני מרגישה  כול כך מוזר....

כול  כך ריק לי...

כול כך חלול לי....

אף אחד לא מבין,....  אני לא יודעת למה...  זה עוד יותר הורג אותי...

אני רוצה לברוח.. למקום  אחר  רחוק.. להתחיל התחלה חדשה הכי  חדשה שיש... הכי נקייה שיש...

אני מתחרטת על  כול כך הרבה דברים..

עברתי יותר מדי

הלוואי  ולא הייתי עוברת את הדברים  האלה...

רע לי  עם כל הגב  הזה מאחורה...    רע לי עם שינויים חלולים כאלה שמשאירים פער כול כך גדול,,, ומרחק ריק כול כך עצום...

קשה לי.באמת שקשה לי.

אני רוצה למחוק אבל עם זאת אני רוצה להשאיר...

אני  רוצה חדש ועם זאת אני רוצה ישן

אני רוצה מקום נקי וחדש,אבל אני גם הכי רוצה מקום מוכר

אני רוצה  משהו שימלא לי את החור הזה  שיש לי

את  אי ההבנה,

את השוני,

את החוסר יחס,

את הלבד,

את הירידה,

את המגעיל הזה  שאני ורק אני מרגישה

אני רוצה להחליט כבר.אני רוצה להיות אמיתית

אני רוצה להיות מאושרת

במקום מסוכן שנקרא לו הבית
גר אדם מבולבל שנקרא לו אני
ולמרות שיש שמש יש הרבה אנשים אפורים

במקום די מגעיל שנקרא לו הבית
גר אדם מבולבל שנקרא לו אני
כי למרות שיש כסף יש הרבה אנשים עניים

עכשיו מעונן...

במקום די מדהים שנקרא לו הבית
ההורים נפרדים שיהיה יותר טוב
אבל הבית שלי הוא נמצא בין רחוב לרחוב

עכשיו מעונן
במקום די מפחיד שנקרא לו הבית
בן אדם שם שותה בקבוק אחרי בקבוק
הבן אדם הזה הוא האבא שלי בדיוק

אולי עכשיו מעונן...

אנחנו דור מזויין
עכשיו מעונן
אנחנו דור מזויין
עכשיו מעונן
רוצים ללכת מכאן
עכשיו מעונן
אנחנו דור מזויין
עכשיו מעונן

לא רק שיש אנשים אפורים, ולא רק שיש הרבה מקומות מגעילים ומפחידים,ולא רק שאני רוצה ללכת מכאן,ולא רק שאתם דור מזויין, ולא רק שעכשיו מעונן

גם הכי, אבל הכי קרוב- לבדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד