עָם הפאקצות הוא עם מאוד מורכב. כשתיבת פנדורה נפתחה לראשונה בעולם כולו, היא התיזה אל רחבי העולם את הכאב, הרוע, האכזריות, והטיפשות. כשהכאב, הרוע והאכזריות מצאו להם את מקומם אצל היטלר יימח שמו, הטיפשות התחלקה לה למליוני פיסות קטנות, ונכנסה עמוק עמוק אל הילדות שעד לא מזמן, היו נורמליות לחלוטין. התהליך הזה, שמתקבל לאט לאט אצל חלק מהבנות בגיל ההתבגרות, נקרא "פאקציזם". הוא מתבטא בעיקר בהתנהגות מוקצנת, ודיבור מגמגם המורכב בעיקר מ-"כאילו," או "כאילו לא יודעת," או "כאילו מה זה?" או "מה? כאילו מה?". אף אחד לא יכול ממש להתעלם מהתרבות הפאקציזם בחברה שלנו. הן מופיעות בכל חור, בכל פינה, והן אלה שיבטאו אותנו בצורה הכי לא נכונה, בתור נציגות ישראל בחו"ל, או נציגות עיר בתחרויות ארציות. הן הבחורות שאנחנו הכי לא נרצה להיות איתן בקשר מעמיק, גם כי הן לא מכירות את המושג, וגם כי נושאי השיחה שלך ושל הפאקצה, יתבטאו סביר להניח בלבוש, ליפסטיק, נעליים, שיער, והחתיך ההורס ההוא שהתגלה כהומו מוצהר. כשתנסה לדבר עם הפאקצה על נושאים פולטיים, אישיים, או נושאים שדורשים קצת יותר ידע מאשר על הג'ינס החדש של פוקס, היא תשיב לך ב: "לא יודעת...כאילו מה אתה שואל אותי? יאללה יאללה, איזה משעמם אתה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
fakazakaza