עבר קצת זמן מאז שכתבתי פה. כמעט עשור. 9 שנים. כשכתבתי פה הייתי בת 16 מרדנית, והנה אני פה עכשיו. לא במקום יותר טוב.
היום נכשלתי ונשברתי מזה לגמרי.
אני לא מסוגלת לעמוד מול קהל ולדבר. נכשלתי שם מול כולם. כולם ראו כמה אני חלשה.
ב' מציק לי ומטריד אותי, לא נותן לי מנוח. מציק ומציק.
יש לי ארוחה גדולה בבטן ואני חוששת שהוא ישמע אותי מקיאה. כשהוא בבית אני מקיאה לתוך שקית ומחביאה אותה בפח בארון שלי. כשהוא הולך יש לי הזדמנות טובה להיפטר מהשקית. חבל שלאחרונה אני צריכה להיפטר משקיות קיא לעתים כאלה תכופות.
אני לבד. אני לבד ואין לי אף אחד. ביומיים האחרונים אני רק מהרהרת על דרכים שונות ומשונות שבהן הגורל יעשה לי טובה ואקפח את חיי. אני מדמיינת סרטן, דום לב. סוגי מוות לא אלימים. אני מעדיפה את הסרטן: הפרידה מהאהובים איטית וממושכת, כולם מרחמים עלייך והכי חשוב- את מסכנה ולא באשמתך. ואז אני אמות ויגיע השקט. המכה לא תיפול על המשפחה שלי כרעם ביום בהיר, אלא המוות שלי יתקרב ויבוא, ולא באשמתי. מעדיפה סרטן אלים כזה, שאפילו כימותרפיה וניתוחים לא יוכלו לרפא, ופשוט יתנו לי לבלות את השבועות האחרונים בחיי בנחת.
חלומות באספמיא. אני אמשיך לסבול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
