"היום הוא היום הראשון בשארית חיי"

אתם זוכרים את הרגע בו יצאתם מרריות הרחם המתוק של אמא

אל העולם הגדול?

ממש כמו לצאת מבגדייך החמים, מרצון, ולעמוד באמצע החורף בשלג.

כמובן אפשרי גם לסבך את העניין, ובעודך עירום וכפות רגליך מכחילות,

לרוץ אל עבר כביש סוען כשרמזור גדול מצווה עלייך לעצור באור אדום גדול ובוהק,

ובכדי "לתת בראש" להתפרץ דווקא כשמכונית משטרה אימתנית חוצה את הכביש בצווחות קולניות,

ונהגים קולניים עוד יותר.

אתם יודעים מתי יבוא הקץ?

אם הינכם יודעים [שזה כמובן עקב כך שאתם או נרדפים, או שכבר קבעתם את תאריך ההתאבדות עם חברכם הקרוב בפאב השכונתי],

בירכותי, אתם ברי מזל!

אפשר להגיד בבירור שעתידכם [הקרוב] שואף למיצוי הרגע, והינכם מוכתרים כיצורים הפוטנציאלים ביותר לחיים טובים.

(לפחות עד שהנרדף יתפש.)

דמיינו את קולו של רפי גינת המתנוסס ברקע

[לחילופין ולאוהבי האקסטרים, יכולים אתם להישתמש בקולה המסוקס של גרינברג (הלא היא .ג.) יפית.]

"מה הייתם עושים אילו הייתם יודעים שזוהי שעתכם האחרונה?"

חברים יקרים,

לא אתחיל לקשקש כאן על לחיות את הרגע וכדומה,

כי זה בולשיט.

אם אתם שואלים אותי, אנשים חיים רק בכדי לחכות למוות,

וזאת בכדי שיוכלו להתחיל לחיות.

היום מישהו אמר לי-

"אני חיי את הרגע, תמיד עושה מה בזיין שלי"

בואו נגיד, איש איש יחייה באשליותיו.

אתם לא חייבים לאף אחד דין וחשבון, וגם לא הסברים.

זה שאתם רוצים שכול העולם יתעניין במעשייכם,

זה כבר עניין שונה לחלוטין.

יום נעים,

דנה :)

אה, ואני מעדיפה שלא לערב פוליטיקה כאן,

כי גם ככה זה נושא כבר מספיק מרכזי אצלי, ואין לי כוח להיות אחראית לפילוג אוכלוסיית הבלוג "המכובד" לימין ושמאל.

נ.ב. ובקרוב, לאחר חסכונות רבים,

מצלמת ריפלקס כבר מחכה ומתחננת שאבוא לגאול אותה מיסורייה.