אני לא חרשנית - אני סתם חכמה

אם אתמול היה יום טוב, עמוס, מפתיע לטובה ושופע מזל - היום היה ההפך.

בחיים לא חשבתי שאני אצטער לעבור מהמקום שלי שבו מפריעים לי רוב הזמן, אבל זה קרה כשהעבירו אותי לשולחן ליד ומאחוריי ילד ששונא אותי, ואני אותו.

כןכן יותר גרוע מפרידמן...הוא לא עושה קולות, הוא בועט לי בתיק ולא מוכן להפסיק.

ואם זה לא מספיק, לפני שהעבירו אותי מקום היו בחירות לועדת שיכבה אני נגד מאיה (שאני בעצמי הייתי מצביעה לה), ואמרו לנו לתת נאום אבל לא הכנתי מראש

אז גמגמתי משהו על עקרונות והיה גרוע...וגם הייתי ראשונה אז לה עוד היה איך להרכיב נאום קצר. בסוף כמובן שהיא ניצחה (כשספרו את הקולות אמרתי "נו יאללה היא לוקחת..זה כזה ברור").

לפחות יש מצב שאני אהיה במועצת התלמידים^^

בשיעור אנגלית היה חרא כרגיל, כי המורה הזאת פשוט לא יודעת להשתלט עלינו, ואיכשהו תמיד בשיעורי אנגלית אני מרגישה שחזרתי לכיתה ד' כי ככה המורה מתייחסת אלינו. חצי מהשיעור לא הקשבתי וגם לא ישבתי במקום שלי עברתי ליד חברה ויצא ששכחתי את הדברים שלי בסוף היום במקום שלי והייתי צריכה לעלות חזרה לקחת אותם:(

ואז חזרתי הביתה לאכול ואמא התעצבנה עליי כי לא התקשרתי אליה בבוקר להגיד שהגעתי לבית הספר (גם כן שני מטרים ללכת!)

ועליתי והייתי כל כך עייפה ותשושה שהלכתי לישון וקמתי כולי הפוכה ומסטולה ונזכרתי שיש לי להתכונן לבוחן בלשון אז התקשרתי לחברה שלי

וקבענו שאני אבוא אליה בשש..לפחות ההתכוננות עברה בסדר וגיליתי שאני יודעת את החומר די טוב(: ואז הגענו לקן והייתה פעולה ממש מעאפנה

והמדריך כ"כ עיצבן אותי!!!!! ארררר אני ממש עצבנית עליו! גם כן רמאי שנותן עדיפות לחניכות!

טוב אם אני אמשיך כשאני עצבנית ככה הבלוג לא יהיה ראוי לקריאת אדם.

אז אני אסיים בשיר שכתבתי אתמול;

אני כבר לא היא

אני מלאך בשמיים

לא להיות היא זו הקלה.

להיות היא אף פעם לא היה מיוחד

אולי מעט כאב לי, כש"היא" היה משהו אחר

וה"היא" ההוא היה שמח, שונה מההיא שהייתי לפני.

אבל כל זאת היה פעם

ועכשיו אני אני

ופה רואים אותי, ואוהבים אותי,

כך, כמו שאני.

הרי אותה לא ראו, היא הייתה שקופה כ"כ

יכלו לראות דרכה הכל.

ועכשיו, כשאני אני

אני לא מבינה למה היא בכתה.

הרי יכלה להיות אני,

להיות מלאך, מזמן.

פעם הסתדרנו טוב, היא ואני

היינו מדברות בלילה,

היא הייתה לוחשת שהיא רוצה להיות אני

ולחשתי שאם קשה לה, היא תמיד יכולה להצטרף אליי

אז היא רק בהתה בתקרה

ולחשה בחזרה, שיום יבוא ותצטרף

והיא תהיה במקומי.

אז היום אני אני,

והיא הלכה לעולמה

עולם הרבה יותר יפה

מהעולם שאותו עזבה.

אבל האם כדאי עדיין,

להיות אני?

כשהיא יכלה לחיות

ולהחיות את מקומי

כאבה כבר לא כואב לי

והמוות לא נראה מאיים

אבל הגעגוע להיא, שהייתה פעם

לעולם לא יעלם.