היום שלי היה יותר מדיי דומה לאתמול, אם כי טיפה יותר טוב והאור בקצה המנהרה מבצבץ קצת.
בזמן האחרון רודפת אותי השאלה "מי אני" ו"האם אני מי שאני רוצה להיות?" ולפעמים גם אם יש לי מקום בעולם הזה,
אני לא בטוחה בכלום, ואני גם לא יודעת מתי אהיה בטוחה אם בכלל. אף פעם לא הייתי שייכת למקום מסוים, תמיד יש לי את הספק, במיוחד לגבי האנשים שמסביבי.
אולי רואים בי משהו שאני לא? השאלות האלה חוזרות ונשנות ודופקות על הדלת שבמוחי שוב ושוב ולא מוותרות.
וברגע שנותנים להן להיכנס במפתן הדלת, מצטערים על זה, בגלל שהן חדות וכואבות ומעורפות כ"כ.
ואז החוסר אונים אל מול השאלות משתלט עליי, ואני לא יודעת מה לענות לעצמי, בטח לא לאחרים.
אבל זה לא שאנשים שואלים אותי..אז זה לא כזה נורא.
בכל אופן, אני מתגעגעת לימים שהייתי קטנה וחסרת דאגות..גם אם היו לא הרגשתי בהן ובטח שלא הייתי צריכה לשאול את עצמי שאלות מטרידות.
ושמתי לב, שככל שמכירים אותי יותר, כך גם מתרחקים, אז כנראה כשאני אגלה מי אני אני אפחד ואברח. כי להשתנות לא אוכל גם אם ארצה.
למה אני בכלל כותבת את כל זה פה?! זה לא שזה אישי, וזה לא שלא יקראו את זה ואני אוכל לזרוק לפח את כל מה שכתבתי ואת כל מה שאני מרגישה.
אבל לזה נועד הבלוג, ככה אמרו לי לפחות...
אף פעם לא הבנתי איך אנשים כנים עם עצמם ובמיוחד עם אחרים. אני לא מספרת לעצמי כלום ובטח שלא למישהו אחר, וטוב שכך
כי בטח אם היו מגלים לגמרי מי אני לא רק אני הייתי בורחת...
בקיצור, חפרתי בלי סיבה, סתם כדי לפרוק.
להתראות בבלוג הבא, צ'או(:
כינוי:
דדאאנניי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
