"להיזהר ממה?" שאלתי אותה כאילו בתמימות אבל הייתי בטוחה שהיא תדבר איתי על דניאל, בגלל שישבנו ביחד בכיתה בבוקר. רציתי להגיד לה שלא ידעתי שהם חברים והוא רק ישב ליידי כי הוא ראה שאני חדשה פה ורצה לעזור לי. אבל מאיה הפתיעה אותי לגמרי:
"שש.." היא לחשה לי. "בואי איתי".
מאיה משכה אותי. מסמנת לי לשתוק ולבוא אחריה. הלכנו משהו כמו 20 דקות שנראו לי כל כך ארוכות. לא ידעתי לאיפה היא תיקח אותי ומה היא תעשה. כל הדבר לא דיברנו, חוץ מכמה פעמים שמאיה אמרה לי להיזדרז. הגענו לרחוב חשוך, היה המון ליכלוך וזבל על הרצפה, וריח מסריח. 'ממש כמו בסרטים' חשבתי. בסוף נכנסנו לאחד הבתים. הבית היה חשוך והצבע על הקיר כבר התחיל להתקלף. היו שם 3 ספות ישנות. אחת קרועה. על הקירות היו מודבקות עם סלוטייפ תמונות מפחידות. היה שם ארון עם דלתות שקופות, מלאות אבק, ודרכן היה אפשר לראות בקושי שבתוך הארון יש המון ספרים. לא הצלחתי לקרוא את השמות של הספרים בגלל האבק. הייתה בחדר טלויזיה ישנה וקטנה. נראית כמו אחת כזאת שיש בה רק שחור ולבן. מאיה התיישבה על אחת הספות.
"תשבי!" היא פקדה עליי.
ישבתי.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי אותה בפחד. "מאיה בואי נלך זה מרגיש לי לא טוב..".
"היא התעלמה מה'בקשה' שלי ואמרה: "עוד מעט תדעי..".
לפתע נפתחה הדלת שממנה נכנסנו. ילד רזה ונמוך עם משקפיים נכנס. 'הוא מהכיתה שלנו' נזכרתי שראיתי אותו. זיהיתי אותו אבל לא זכרתי איך קוראים לו.
"הבאת את הקלטת?" הוא שאל את מאיה.
"לא", היא ענתה לו, "לא היה לי זמן לעבור דרך הבית".
"לא חשוב.." הוא המשיך לדבר איתה ולא התייחס בכלל לזה שהייתי שם, כולי רועדת מרוב פחד. "אפשר גם בלי זה".
"לפני שנה בערך" הוא פנה אליי. "הייתה מסיבה בתל אביב". ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר, והוא המשיך. "מסיבת תחפושות".
"מה זה קשור אליי?" ניסיתי לגרום לו לחשוב שהוא התבלבל וחשב שאני מישהי אחרת, למרות שידעתי שזה לא יעבוד.
"את יודעת בידיוק איך זה קשור אלייך, יש לי גם הוכחה" 'הוכחה?' חשבתי, 'איך?'.
"המקום הוא של אבא שלו" הסבירה לי מאיה, כאילו קראה את מחשבותיי "ויש שם מצלמות". והילד המשיך לדבר:
"אם את לא רוצה שכל בית הספר יידע על מה שקרה שם באותו לילה, כדאי לך לא לדבר על זה עם דניאל".
"אם תגידי לו משהו", מאיה איימה עליי. "זה הסוף שלך, חתולה"(זאת הייתה התחפושת שלבשתי במסיבה).
"מה?? איך את יודעת שזאת אני?" שאלתי אותה אחרי שהבנתי שאני כבר לא יכולה להסתיר ממנה כלום.
"הורדת את המסכה שלך מול המראה בשירותים... זאת הייתה חתיכת טעות את לא חושבת?" לא עניתי לה והיא המשיכה לדבר.
"מאותה לילה דניאל לא הפסיק לחפש אותך. הוא היה בטוח שאת גרה בתל אביב וניסה כל דרך אפשרית כדי לברר מי את. אני יודעת כי הייתי הידידה הכי טובה שלו אז הוא סיפר לי הכל. את הרסת לי את כל הסיכויים להיות חברה שלו. לקח לו המון זמן לשכוח אותך. הוא לא יודע מי את. והוא גם לא יידע" היא אמרה את זה כדי להדגיש לי שאני לא יכולה לספר לו, מה שלא התכוונתי לעשות בכל מקרה. הבנתי שמאיה פשוט מנסה להגן על החברות שלה ושל דניאל והבטחתי לה שאני לא אספר.
"תראי מאיה", אמרתי, "אני יודעת שזיהית אותי ואני יודעת שדניאל לא. אני לא רוצה שהוא יידע מי אני. היה לי חבר בקיבוץ. אני מאוד מצטערת על מה שקרה ביני לבין דניאל באותו לילה. ומצטערת שעיכבתי לכם את הקשר. אל תבזבזי על זה בכלל את הזמן שלך. הוא לא יידע שהחתולה הזאת הייתה אני. עכשיו אתם זוג. אז פשוט תשכחי מזה. אוקי?". ניסיתי לגרום לזה שלא נריב. לא רציתי להתחיל ככה את השנה החדשה.
"אני מצטערת" היא אמרה לי, "כל כך קינאתי בזה שדניאל ישב ליידך ולא ליידי, בואי פשוט נשכח מהסיפור הזה.. זה היה לפני שנה ואם את לא רוצה לפגוע בחברות שלנו.. אז הכל בסדר". הייתי מופתעת מזה שהיא ביקשה סליחה. פתאום ראיתי מאיה אחרת מזאת שראיתי בבוקר. במקום להראות מאיימת היא נראתה לי סתם מפוחדת. נראה כאילו היא באמת אוהבת את דניאל.
"אוקי.. הכל בסדר.." אמרתי. "אולי עכשיו אפשר ללכת מפה..?".
"כן בטח..".
בדרך הבייתה דיברנו ושוב הסברתי למאיה שלא התכוונתי לספר לדניאל כלום. היא הסבירה לי שהיא זיהתה אותי כשיישבנו ודיברנו בבוקר ושהיא לקחה אותי לבית הנטוש רק כדי שאני אפחד. 'זה היה יום מוזר', חשבתי לעצמי. הילד הנמוך, שדרך אגב, קוראים לו דור, הבטיח לי שהם ייזרקו את הקלטת. ונראה היה שאני, מאיה וגל נהיה חברות טובות. דור פנה בדרך אחרת ואני ומאיה התקשרנו לגל ואמרנו לה לבוא לבית שלי. ראינו סרט וצחקנו בערך עד 9 ואז הן הלכו הביתה ואני הכנתי שיעורים. בערך ב10 וחצי הפלאפון שלי צילצל. 'מי זה יכול להיות עכשיו?' חשבתי. המספר היה מוסתר. "הלו" אמרתי. "מי זה?".
עברתי את ה100 כניסות!!!
תודה לכל מי שנכנס... תגיבו :]
~my story14~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
