"יפה שלי!!! מה קורה נשמה?? מה את לא מזהה אותי??" כל כך שמחתי לשמוע את הקול שלה. אני בתל אביב רק יום אחד וכבר התגעגעתי.
"שירוש.. יואו איך אני שמחה שהתקשרת. את לא מבינה איזה יום הזוי היה לי היום". וכמובן, סיפרתי לה על דניאל, על מאיה וגל, על דור ועל כל מה שקרה לי היום בבית הנטוש.
"רגע.. אני לא מבינה. אחרי כל זה היא עוד באה אלייך לראות סרט?" שיר שאלה אותי.
"כן.. היא ביקשה סליחה" הסברתי.
"אני לא יודעת", היא אמרה לי. "היא לא נשמעת לי כל כך המאיה הזאת..".
"טוב אל תדאגי לי... אני יודעת מה אני עושה.. רגע אז איך בקיבוץ? משהו חדש?" העברתי נושא.
אחרי ששיר סיפרה לי במשך כמעט שעה את כל הדברים החשובים שהפסדתי היום התיישבתי מול המחשב ופתחתי את הרשימה שכתבתי יום קודם. סימנתי "+" ליד "למצוא חברים חדשים". הרגשתי שיהיה טוב, או לפחות קיוויתי.
אחרי שהתקלחתי נכנסתי למיטתי וניסיתי להירדם. אחרי חצי שעה של גילגולים במיטה ומעבר מצד ימין לצד שמאל ובחזרה נמאס לי וקמתי לאכול משהו. לקחתי צלחת ושמתי בה כריות מצופות. מעל הוספתי הרבה חלב, 'בידיוק כמו שאני אוהבת'. סיימתי לאכול והלכתי לחדר. כשעברתי ליד החדר של עדן שמעתי בכי. נכנסתי אליו לחדר ומצאתי אותו יושב על הרצפה, נשען עם הראש על המיטה ובוכה בשקט בשקט לתוך הכרית שלו. סגרתי את הדלת וחיבקתי אותו חזק. הוא בכה במשך כמה דקות, נשען על הכתף שלי. השעה הייתה כבר 1 בלילה.
"אתה רוצה לספר לי מה קרה?" שאלתי את עדן, אף פעם לא ראיתי אותו בוכה ככה.
"לא טוב לי פה.." הוא אמר. "אני רוצה לחזור הבייתה".
"אבל עדן.. אין הבייתה. אם נרצה או לא נרצה אנחנו צריכים לגור בתל אביב. זה רק 3 שנים.. זה לא נורא" ניסיתי לנחם אותו.. אבל לא נראה לי שהצלחתי למצוא את המילים הנכונות. "דיי נו.. אל תדאג. אתה פה רק יום אחד. יהיה בסדר בסוף.. אתה תראה".
"אני מקווה", הוא אמר לי.
חזרתי למיטה שלי ושוב לא הצלחתי להירדם. חשבתי על מה שקרה לעדן. הוא לא סיפר לי אבל הייתי בטוחה שרע לו. 'הוא לא בוכה כמעט אף פעם. אני חייבת לגלות מה קרה לו, רק ככה אני יכולה לעזור לו'. בסוף נרדמתי. כשקמתי בבוקר ראיתי את העייניים של עדן אדומות. ידעתי שהוא בכה כל הלילה.
בית הספר היה קרוב לביתנו ולכן הלכנו, אני ועדן, ברגל. בגלל שהיה עייף, עדן לא הפסיק לפהק. הוא התמתח תוך כדי פיהוק ולפתע ראיתי סימן על הבטן שלו.
"עדן תרים רגע את החולצה.." ביקשתי ממנו.
"למה?" הוא שאל וראיתי עליו שהוא התחיל להילחץ.
"עכשיו!!" זאת כבר הייתה פקודה.
עדן הרים את החולצה וכמעט התחיל לבכות שוב. הייתי בהלם. היה לו סימן כחול ענקי.
"מי עשה לך את זה?" הרגשתי את הכאב שלו.
"ילד מבכיתה.." הוא אמר בשקט.
"סיפרת לאמא?" המשכתי לחקור אותו.
"נראה לך?? אם היא תראה את זה היא תעשה לי יותר בעיות". הוא היה מפוחד לגמרי. "את לא תלשיני נכון..?".
"אני לא אעשה שום דבר שאתה לא מסכים.. אתה יודע..".
"יופי.." הוא נרגע.
"אבל אם ירביצו לך עוד פעם אתה תלך ותספר!".
"כן... ואז ירביצו לי שוב".
"אז מה אתה רוצה לעשות??".
"לא יודע.. כלום".
"מי זה? למה הוא עשה לך את זה?" ידעתי שאני לא יכולה לשכנע את עדן לספר על מה שקרה לו.
"אסי.. הוא אמר לי 'להתייחס לזה כאל קבלת פנים'. כן בטח..".
"טוב דיי אל תהיה בלחץ. אבל תבטיח לספר לי אם הוא עושה לך עוד משהו. זה לא כמו בקיבוץ פה. הוא ינצל את התמימות שלך ואסור לך לתת שזה ייקרה".
כבר הגעינו לבית הספר ועדן הבטיח לי לספר לי אם קורה משהו. הוא כזה תמים אח שלי. נשארו עוד 10 דקות לפני תחילת השיעור ודניאל רצה לדבר איתי. 'מה עכשיו?'.
בבקשה בבקשה תספרו לכל מי שאתם מכירים על הבלוג, ותגיבו :]
~my story14~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
