| 7/2009
~פרק 83 (פרק סיום!) ~
=פרק 83 =
הקול הזה, בראש, לא עזב אותי.
כיביתי את הסיגריה על הברזלים ,וברגע אחד פשוט..
הכל נכבה.
לא רואה כלום,לא שומעת כלום, לא מרגישה...כלום.
-
פקחתי את עיניי, והדבר הראשון שראיתי,ושסינוור אותי כל כך,היה קיר..לבן.
יותר מידי לבן אם אתם שואלים אותי.
הסתכלתי סביב, והבנתי שאני נמצאת בבית חולים.
מה...לעזאזל?
כאב לי הראש כל כך.
הבטתי בתיקרה דקות..או שעות, אני לא בדיוק יודעת. כשלפתע הופיעה אחות..
ניסיתי לקרוא את שמה על התג הקטן שהיה על חולצתה, אבל לא הצלחתי..ראיתי די מטושטש. שיפשפתי את עיניי.
אני:"מה..מה את עושה? את יכולה להסביר לי מה קרה?" שאלתי ברגע שהיא התחילה להתעסק עם המכונה שליידי.
זה הלחיץ אותי קצת.
אחות:"אל תדאגי, אני מירי. הכל בסדר. עוד מעט תבוא פסיכולוגית ותדבר איתך."
אני:"פסיכולוגית? מה פסיכולוגית? איפה אמא שלי?"
אחות:"הפסיכולוגית בדרך לכאן..היא תדבר איתך,תסביר לך הכל." אמרה במהירות והלכה.
לא הבנתי מה לעזאזל קורה.
אני רק זוכרת שהייתי במרפסת ועישנתי סיגריה. או שתיים.
לא זכור לי ש...ניסיתי להתאבד. אני לא קפצתי מהמרפסת.
עם כמה שאני דפוקה בשכל, והראש שלי לא פועל נכון..צריך יותר מידי אומץ בשביל לעשות דבר כזה.
אין מצב שעשיתי את זה.
הרגשתי שהמוח שלי מנותק ממני לגמריי. אפילו לא הסתכלתי על עצמי מרוב ההלם שקיבלתי כשהתעוררתי פה.
התחלתי להסתכל על עצמי..לרגע לא הרגשתי כל כך את הרגליים שלי, והיד שלי...היד שלי בגבס.
מה לעזאזל ???
התחלתי לגעת בעצמי עם היד הימנית,העברתי את ידי על השיער שלי..על פניי..שלא היו חלקות כל כך פתאום.
פחדתי לראות איך הגוף שלי נראה עכשיו. ניסיתי להזיז את הרגליים שוב, ודי הצלחתי. אז שמחתי.
"לפחות את לא נכה.." אמרתי לעצמי,וחייכתי חיוך קטן,למרות שהיה ממש כואב לי לחייך.
הסתכלתי מעט סביב, וראיתי המון פרחים..."אירגנו לי כבר הלוויה?" צחקתי והמשכתי להביט.
היו כל מיני קופסאות של שוקולדים על השולחן הקטן פה,כל מיני..מכתבים. ניסיתי להגיע אליהם, אבל זה היה רחוק ממני.
אחרי שבהיתי חצי שעה בנקודה ספציפית בקיר מרוב שיעמום..הגיעה הפסיכולוגית.
"שלום לך, אני עינת אני הפסיכולוגית שלך לחודש הקרוב..אני רק אדבר איתך קצת, בכל פעם..ו.."
קטעתי אותה באמצע, "איפה אמא שלי??" אני יודעת שנשמעתי די תוקפנית, אבל מה לעזאזל נראה להם שהם עושים?
אני רוצה לראות את אמא שלי. לא פסיכולוגית עכשיו. מספיק יש לי על הראש עכשיו.
עינת:"אני דיברתי עם אמא שלך, אל תדאגי..היא תגיע מחר בבוקר."
אני:"למה לא עכשיו?"
עינת:"כי היא כבר ביקרה אותך היום.."
אני:"מזאת אומרת?!?! מה את צוחקת עלי? אני לא ראיתי אותה!" צעקתי.
עינת:"אליס, את התעוררת רק אחרי שבועיים..קצת יותר."
אני:"מזאת אומרת? את מוכנה להסביר לי מה קרה?"
עינת:"את בטוחה שאת רוצה לדבר על זה?"
אני:"את הפסיכולוגית שלי לא? מתפקידך להגיד לי."
אני:"נו, מה את שותקת?" אחרי שראיתי שהיא לא מדברת כבר..דקה.
עינת:"מה הדבר האחרון שאת זוכרת?" שאלה,והתיישבה על הכיסא שהיה ליד המיטה.
אני:"הייתי במרפסת,ועישנתי סיגריה."
עינת:"מה עשית לפני כן?"
אני:"אע,אני לא זוכרת....."
עינת:"עישנת סמים."
אני:"לא אני לא."
עינת:"תשמעי,זה לא הזמן כרגע..אני חושבת שצריך לדחות את השיחה הזאת לפגישות הבאות."
אני:"מזאת אומרת?"
עינת:"זאת אומרת שכרגע מתפקידי לדבר עלייך קצת."
אני:"נו, אז מה הבעיה?"
עינת:"על הזיכרון שלך."
אני:"הכל בסדר איתו."
עינת:"מה שמך?"
אני:"אליס."
עינת:"שם משפחה?"
אני:"זלצרמן."
עינת:"מי ההורים שלך?"
אני:"דבורה וישראל..."
היא רושמת ורושמת..וזה משגע אותי.
אני:"תגידי,מה את עושה צחוק?!? את רואה שאני עונה לך נכון,מה הקטע של זה עכשיו?"
עינת:"אני רק בודקת שהכל בסדר..כי קיבלת מכה קשה יחסית..בראש"
אני:"אז את אומרת שניצלתי בנס? חוץ מזה הפסיכולוגית לא בודקת דברים כאלה.
את בטוחה שאת פסיכולוגית ולא מישהי אחרת?"
עינת:"המצב שלך היה מאד יציב לאורך הזמן."
אני:"אני לא מבינה. רגע. קפצתי מהמרפסת..?"
עינת:"אליס!"
אני:"אם את לא עונה לי,אני לא מוציאה שום מילה נוספת מהפה שלי, תחליטי."
עינת:"את יודעת אבל שזה לא בסדר."
אני:"קפצתי מהמרפסת?"
עינת:"כן,ניסית להתאבד."
אני:"למה אני לא זוכרת את זה?"
עינת:"אנחנו לא צריכות לדון בזה עכשיו. אני רוצה שתגידי לי לפחות 3 שמות של חברים שלך.."
אני:"בשביל מה?"
עינת:"קדימה."
אני:"מור."
עינת:"מה הקשר שלך אלייה?"
אני:"חברה טובה שלי."
עינת:"כמה זמן אתן מכירות?"
אני:"ואי,יש לי אפשרות להתקשר אליה? אני ממש רוצה לראות אותה."
עינת:"היא כבר ביקרה אותך...תמשיכי עם השמות."
אני:"דילן."
עינת:"מי זה דילן?"
אני:"חבר שלה, וידיד טוב שלי."
עינת:"מי עוד?"
אני:"תום."
עינת:"מי זה תום?"
אני:"אח שלי..ז"א, ידיד שלי..נו. ידיד טוב."
עינת:"אוקי,בסדר גמור."
אני:"ומה עכשיו? תגידי לי להגיד לך 5 צבעים שאני אוהבת?"
עינת:"לא,אבל גם זה יגיע."
אני:"תשמעי..אין לי כח לשטויות האלה, וגם ככה כואב לי לדבר..
אני רק רוצה לראות את חברים שלי,אני רוצה לצאת מכאן...אני לא רוצה להיות כאן יותר."
עינת:"זה לא אפשרי כרגע,אבל אל תדאגי...גם זה יגיע."
אני:"עד מתי אני כאן?"
עינת:"את זה הרופא יגיד לך."
אני:"אז תקראי לו!"
עינת:"כשהפגישה שלנו תסתיים."
אני:"אוקי אז מה עכשיו..? חוץ מזה, ממתי פסיכולוגית שואלת שאלות? את אמורה רק להקשיב לי."
דיברנו בערך עוד חצי שעה, ואז היא הלכה. נשארתי שוב,לבד.
אחות כלשהי שלא ראיתי קודם עברה סמוך לחדר שלי,אז קראתי לה. שתביא לי את המכתבים.
היו בידיי כ 6 מכתבים.
על כולם היה כתוב השם שלי, והתאריך. פתחתי מכתב רנדומלי והתחלתי לקרוא.
"אליס,
מקווה שאת מרגישה כבר יותר טוב כשאת קוראת את זה.
הצטערתי לשמוע על מה שקרה לך.
אין לי יותר מידי מה להגיד, אני כרגע בדרום אמריקה, נהנה מהחיים.
החלמה מהירה, יונתן."
מה לעזאזל???
יונתן יודע על מה שקרה לי וזה מה שהוא כותב לי? הוא לא אמור לקחת את זה קשה..לפחות קצת?
5 שורות קצרות, זה מה שקיבלתי..?
קימטתי את המכתב מרוב עצבים, והעפתי אותו יחד עם המעטפה.
את המכתבים הבאים פחדתי לפתוח.
התחלתי לפתוח אחד אחד בלי לקרוא..רק להביט, בכולם היה כתוב..נורא..קצת.
עד שהגעתי למכתב האחרון, המכתב של מור.
המכתב היה די ארוך, היא אמרה שאסור לה לכתוב על מה שקרה, מהחשש שזה יכניס אותי להלם,
ושהמשטרה קוראת כל מכתב שאני מקבלת..אבל, היא הסבירה לי בעקיפין.
אז,קפצתי מהמרפסת. אומנם זה לא היה כ"כ גבוה,אבל כנראה שהגוף שלי כ"כ חלש, שאפילו זה כמעט הרג אותו.
אני כל כך טיפשה.
כל כך כל כך טיפשה.
מה חשבתי לעצמי? אני כל כך אגואיסטית.
איך לא חשבתי על אמא שלי? לא מספיק שבעלה נפטר, אמא שלה נפטרה מיד אחריו, ועכשיו..רציתי גם אני, ללכת?
מה היא הייתה עושה? לא נשאר לה אף אחד בעולם הזה חוץ ממני.
כל כך כאב לי הלב. המצפון שלי לא איפשר לי לנשום באופן סדיר.
התחלתי לבכות, והמועקה הזאת בגרון הרסה אותי. לא הצלחתי לנשום. התחלתי להשתעל, לנגב את הדמעות,
אבל לא הצלחתי לשלוט בעצמי. הרגשתי שהנפש שלי פשוט..קורסת.
וזה היה כל כך כואב, הרבה יותר כואב מההתרסקות הזאת. אני משערת.
-
~לאחר חודש~
אחרי עשרות טיפולים עם הפסיכולוגית,וכמה טיפולים עם הפסיכיאטרית, שוחררתי הביתה.
הגוף שלי די החלים, למרות שהיד שלי עדיין שבורה, הגבס ירד רק בעוד כמה שבועות.
כשנכנסתי הביתה בפעם הראשונה, הכל היה די נקי. ואמא גם די שינתה את הבית.
היא אמרה שהיא לא ידעה איך להתמודד עם הכאב הזה..אז היא התחילה לשנות הכל,
בין לבין..גם את העיצוב של הבית. החדר שלי עכשיו שונה לגמריי, כל הקיר האדום עם התקליטים והפוסטרים,איננו.
הקירות שלי צבועים בסגול עדין..המצעים שלי לבנים..טהורים, במקום כל הפוסטרים והתקליטים,אמא שלי תלתה יצירות אומנות.
בחלון שלי יש עציצים, ויש לי וילון בצבע סגול לילך. האווירה הייתה די שונה. לא משהו שהייתי רגילה אליו.
לא היה כבר את האדום שהטריף לי את העיניים, החדר נראה הרבה יותר רגוע, אווירה..נעימה כזאת.
התיישבתי על מיטתי,ואמא בדיוק נכנסה לחדר.
היא אמרה שהיא שמחה שזה כבר מאחוריינו,ושהכל בסדר עכשיו.
היא הבטיחה שתיהיה עכשיו בבית כל הזמן..שנצא לבלות המון..ושבעיקר תדאג לי,ותעזור לי בתקופת ההחלמה.
מה שגם, דחו לי את הגיוס בכמה חודשים, ומסתבר שגם הורידו לי פרופיל. די מבאס, למען האמת.
בהמשך הערב כולם צריכים לבוא אליי, סוףסוף לשבת איתם, ולעשות איתם ערב של כיף..כמו פעם. ובעיקר,להשלים המון דברים.
ראיתי בזמן הזה מעט טלוויזיה,מה מתרחש בחוץ,בפוליטיקה..אפילו שבתכלס זה לא עניין אותי פעם, עכשיו פתאום זה מעניין.
לפתע התחלתי לחשוב על יונתן, ניסיתי לבדוק עם עצמי..אם אני עדיין מרגישה אליו משהו.
למרות שבכל התקופה האחרונה הדבר היחיד שיכולתי להתרכז בו, זה הטיפולים.
אין לי מושג איך זה מרגיש.
אבל נראה לי שאת יונתן...אני לא אוהבת יותר. אפילו שהוא יגיע היום בערב, אמא הזמינה אותו. זה לא מזיז לי.
בעיקר לא אחרי המכתב הלא נחמד שהוא כתב לי כשהייתי בבית חולים.
-
(תפעילו בבקשה את השיר הזה כשאתה קוראים את הקטע הבא:
http://www.youtube.com/watch?v=ZRgn4iCkM94 .)
לפתע התעוררתי.
הקירות האדומים..שוב שם. התקליטים והפוסטרים במקום. כאילו ששום דבר לא שונה כאן.
לא הבנתי מה הולך כאן. הסתכלתי על היד השבורה שלי,אבל הגבס לא היה שם.
מה הולך כאן????? התחלתי למלמל לעצמי.
ניגבתי את הזיעה הקרה מהמצח שלי, והסתכלתי שמאלה..מישהו שוכב במיטה שלי.
מי זה?
מה הולך כאן?
התחלתי להלחץ. התחלתי לבכות.
הזזתי את השמיכה, וראיתי את יונתן. י-ו-נ-ת-ן. במיטה שלי,אחרי חצי שנה.
אני מביטה בו ומתחילה לבכות. לא מבינה מה הולך כאן בכלל.
קמה מהמיטה, בגופיה ותחתונים בלבד, ומביטה במראה. נוגעת בה, מזיזה אותה.
לא מצליחה להבין מה הולך כאן. מביטה בעצמי..אני נראת שלמה ובריאה.
כאילו ששום דבר לא קרה. לא היה.
לפתע יונתן מתעורר,ומשמיע קול..
יונתן:"ליס,בואי תחזרי לישון.."
אני:"מה? מה אתה עושה כאן?!?" צעקתי.
יונתן:"למה את צועקת?...מה קרה יפה שלי?"
אני:"מה אתה עושה כאן?"
יונתן:"אני חבר שלך,מזאת אומרת מה אני עושה כאן?" צחק.
נפל לי הלב.
אני:"אנחנו פרודים כבר חצי שנה, על מה אתה מדבר??! ואיך החדר שלי שוב אדום?! דיי, נו מה קורה כאן."
אני מתחילה שוב לבכות, ומתקפלת על הריצפה.
יונתן קם בבהלה מהמיטה, ומחבק אותי אליו.
יונתן:"יפה שלי, מתוקה שלי.הכל בסדר...למה את בוכה?"
אני:"אני לא מבינה מה קורה כאן.." אומרת בקול חנוק,וממשיכה לבכות. "אני מרגישה שהשתגעתי."
יונתן:"חלמת משהו נורא כל כך?"
אני:"אני לא חלמתי. זה היה באמת!" אומרת ומאמינה לכל מילה שיוצאת מפי.
יונתן:"מה חלמת?"
אני:"זה לא חלום. אין מצב שחלמתי במשך חצי שנה.
אנחנו נפרדנו,היית חבר של שאנון,ובסוף..התאבדתי, וזה נגמר בזה שהחלמתי..וגם החדר שלי היה שונה.
והכל היה כ"כ שונה..אני לא מבינה. מה קורה כאן?" התחלתי לבכות,הפעם יותר חזק, נאחזת בו.
מתחילה להתנדנד מרוב בהלה,והוא מתנדנד יחד איתי.
הוא חיבק אותי שוב,הפעם יותר חזק..ולא שיחרר.
הלב שלו פעם במהירות,והוא נישק אותי עשרות פעמים במצח,בלחי,ובשפתיים. מנסה להרגיע אותי.
"זה רק חלום יפה שלי, זה רק חלום.
אני כאן, אני שלך. אני אוהב אותך. לנצח."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
