בריטמר

בחיים הכל עובר מהר, זה ידוע.

אבל לעולם לא מבינים לעומק את המשפט עד הרגע בו קולטים- נגמרה הילדות.

אותו עולם יפה אותו הכרנו נעלם בן רגע והופך לעולם אחר וזר לגמרי.

החברויות לא יהיו אותן חברויות, שיחות הנפש עם חברים שבאים אלינו הביתה כבר לא יתקיימו.

האוזן הקשבת שפנויה בכל עת, נעלמת, ובמקומה מופיעה מערכת יחסים חדשה, שיטתית, שדומה יותר לחברות בפייסבוק מאשר לחברות אמת.

אין אדם מעריך את מה שיש בידו עד הרגע שבו הוא מאבד זאת, וזהו רגע מכונן נוסף בחיינו.

שני חברים בנפש שגרים כפסע מביתי, שכל שבת אפשר ללכת ולבקר, במוצ"שים אפשר להחליט ותוך כמה דקות לשבת על גלידה..

כשקשה רק מרימים טלפון ונפגשים.. לשיחות עד אמצע הלילה, בליווי טורניר מהנה באקס בוקס או מרתון סדרות טובות.

אצלי הרגעים הגיעו בו זמנית, דוקא באירוע השמח ביותר- חתונה.

אחד מחבריי הטובים והקרובים ביותר התחתן, שמחתי בשבילו בלי טיפת קנאה כמובן, רקדתי והרקדתי, ואז הגיע הרגע.

המוזיקה כבתה, הזוג הצעיר הלך אל ביתו החדש, מושג שעד לפני כמה שעות היה אותו מקום בו נולדו, גדלו, חונכו.

גם אם לא פיזית, האנשים שנמצאו בבית היוו את אותו "בית".

ואז אתה קולט, שכבר לא תשב איתו על גלידה באופן ספונטני במוצ"ש, שלא תוכל "להקפיץ" אותו לביתך בכל רגע של קושי, שהחברות שלך עם אותו אדם אליו נפתחת, התחברת בעמקי נשמתך, שסימל עבורך אי של יציבות, כבר איננו. הוא רק מקום לחופשה קצרה, זמנית, מדי פעם, כשנח.

החברות הזו הופכת לחברות של מבוגרים וזקנים- חברות המבוססת על זכרונות, כשבעצם כולה היא זכרון ישן.

אותם זכרונות יפים וחוויתיים אותם צברת בשנים האחרונות, מסמלות כעת תקופה אחרת בחייך, תקופת הרווקות.

גם אתה אינך נשוי, אתה חלק מחתונתם של החברים שלך. ושוב זכרונות מעין אלו לא ייצרבו במוחך, אלא רק יילכו הזכרונות הישנים וידעכו.

וכששניים מחבריך הטובים ביותר מתחתנים תוך כמה חודשים, אתה פתאום מבין, זהו. נגמר.

חתונה זה דבר שמח, באמת.

אבל נורא קשה להיות החבר הכי טוב של זה שמתחתן, לא מקנאה- הרי אם הייתי רוצה כבר הייתי נשוי.

אלא מתוך ההבנה שהחבר עזב אותך ועבר למישהי. ואתה, את הקשר שלך תמשיך, אם בכלל, בטלפונים מדי פעם, אולי איזה מפגש פעם בכמה חודשים, או בשמחות (או ההיפך)...

אתה נפרד מחיי הרווקות, והופך לאדם בוגר. שלא נאמר, זקן. ואתה רק בן 22.