התופעה של הפסטיבל ההזוי הזה, סביבו של אריאל שרון, היא תופעה עמוקה הרבה יותר.
שנתיים אחרי שהוא הפך לחצי חי- חצי מת, (מצטער אם זה נשמע חסר לב, אני אכן עצוב על חצימות האיש, אבל יש אלפי אחרים כאלה) התקשורת עוברת לדום כל פעם שמישהו שקשור לאיש מדבר, או מישהו הזכיר את שמו. או כשיש לו יום הולדת, או לכלב שלו יום הולדת, או חצי-אזכרה.
התופעה של הפסטיבל ההזוי הזה, סביבו של אריאל שרון, היא תופעה עמוקה הרבה יותר.
התרבות שלנו הולכת לכיוונים מאוד לא טובים.
מגיל צעיר אנחנו מחנכים את ילדינו להעריץ, ללקק, ליצור לעצמם אלילים, להתרפס בפני דמויות.
זה מתחיל בפסטיגל, תוכניות ילדים מטומטמות וריקות מתוכן. צאו וראו איך מגיבות בנותינו כשהן רואות איזה "אייטם" תקשורתי, איזה ילדון טיפשון שהתפרסם. ואם הוא חתיך, אז בכלל... צעקות מטומטמות כמו "שלמץ (שם בדוי. השם המקורי שמור במערכת) תעשה לי ילד!", קניית בגדים ואביזרים שמפורסמים נגעו/ הסתכלו על/ ישנו על/ ישבו על/ השתמשו ב/ השתינו עליהם. הכמיהה לחתימות, צעקות עד כלות הנשמה וכו'.
זה ממשיך וממשיך עד שזה מגיע לגיל בגרות.
וכשאנו בוגרים, גם אם נשארנו אותם דבילים מפעם, אנחנו לא נודה לעולם כי מושא ההערצה שלנו הוא איזה צעיר שכל מה שעשה בחייו הוא להצטלם. והרבה, עם בגדי, בלי בגדים, עם זאתי וזאתי וכו'.
אנחנו עדיין חייבים דמות, גברית וחזקה אם אפשר, שתשבה אותנו בקסמה. שתתן לנו את ההרגשה של ללכת אחריו בכל מחיר, לא משנה מה הוא יגיד לנו לעשות או מה הוא יעשה לנו. הוא האליל שלנו ואנחנו שומרי דתו.
אריאל שרון היה דמות גברית. לוחם מעולה ואיש צבא מצויין. הוא גם היה כזה שדורס כל מה שמתנגד לו. סוג של סלבריטי למבוגרים, כזה שלא סופר אף אחד ממטר וגורם לאחרים להתרפס מולו.
התקשורת, ממניעים לא ברורים בעליל, אימצה את הדמות הזו וניפחה אותה עוד יותר.
הגיע הזמן לשים לזה סוף, ראשית נתחיל בחיסול הפסטיבל סביב שרון והמורשת- הלא- קיימת של האיש.
משם נמשיך עד שנחסל כל מאפיין אמריקקי אלילי- אווילי שחדר לתוכנו.
בתקווה שיש ביניכם עוד כמוני, שפויים בים של רפי- שכל, כאלה שדואגים לעתידנו, אני אחכה לתגובות, הן אלה שנותנות כח להמשיך ולהלחם בחולאים של החברה שלנו.
יש עוד שפויים?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
