בריטמר

אמנם היה גל קור. דגש על היה. כשהוא היה בשיאו החלטתם להעלות נושא חם דבילי בדמות "פרויקט אני כן אני לא".

גל הקור היה נוראי. אני בא מהצפון ובימים האחרונים האצבעות שלי החליפו צבעים מצבע רגיל לכחול, משם לסגול וכו'. כדי לקפל את היד הייתי צריך להפשיר אותה קודם.

מתו אנשים מסכנים שאנחנו מפקירים. וזה עצוב מאוד. אשמתנו. זכרונם לברכה.

מתו בדואים, בעיה שלהם שהם החליטו להשתלט לנו על שטחים ולחיות כמו בימי הביניים.

.

לאן הגענו עם הצביעות הזאת?

עם ההתעלמות הטוטאלית מאחינו שמופגזים כל העת וחיים בפחד שאנחנו לא חווינו אפילו במלחמות?

ליברמן פרש מהממשלה ובוש הוכיח במשפט קצרצר אחד שהוא ראש הממשלה שלנו ואנחנו רק בובות במופע שלו, והם לא זכו להיכנס לנושא החם.

הכל עבר. גם הגל קור. אז למה לדבר עליו?

בטח כשיומיים ברצף אחינו היקרים מפז יושבים בבתיהם בחיל וברעדה מפני מטח הרקטות הבא. בבתיהם הם אינם בטוחים!

אם אצלנו, תושבי המרכז, היה רצף פיגועים, כזה שגורם לנו לחשוש קצת במסע הקניות שלנו, היינו סוגרים את המדינה ומדברים רק על זה. הם לא חוששים לצאת לקניות, הם חוששים. נקודה. 

חוששים ללכת לישון, ללכת לשירותים, לשמוע מוזיקה באוזניות שמא לא ישמעו את אזעקת ה"צבע אדום" הבאה, שתגיע כנראה לפחות 3 פעמים בשעה הקרובה.

40 רקטות אתמול ולמעלה מ-50 היום! אתם קולטים בכלל את המספר?

למה לא להזדהות איתם ולפחות לחשוב עליהם ולתת להם את התחושה שאנחנו איתם במערכה והם לא עם אחר ונחות מאיתנו.