האם הרווקות שלי היא עניין של בחירה? אני כמעט בטוחה שכן. האם הייתי יכולה להיות ממש ברגעים אלו במערכת יחסים פוטנציאלית? בצירוף של מזל, אחריות ויציאה מן הכלא הפחדני שלי , כן.
לפעמים אני מרגישה מאוד שייכת למצב הנוכחי- אין דין וחשבון לתת לאף אחד. אין מקום שצריך לפנות. כל המגירות הפנדוריות הן שלי בלבד. אין מעקב שוטף אחרי כל שערה סוררת בשחי או ברגליים ובייחוד אין את האופציה לשיברון לב מנפץ.
ככה אני, קיצונית ודרמטית. בגלל זה, הסרט שאני יוצרת לעצמי בראש מבטל לי את המציאות שבמציאות,
את השטחים האפורים שאני מעצימה בתוך הראש וצובעת בצבעים חזקים שיבלטו החוצה וייתנו לי קצה של חוט לעבוד איתו.
אני בחורה של מחוות, בין היתר. מחוות של מתח מיני שמתרחשות ביני לבין הגבר שאני חושקת בו. הסטת קצוות שיער סוררת, שתיקה של אחרי ריב בו המתח הופך לסוג של אירוטיקה סמוייה, מין מצב של זיון וסתירת סדינים , זיעה וסיגריות.
אני סתירה שמהלכת על שתיים. מצד אחד אני בחורה של גבר אחד. מונוגמית מבחירה ומרצון. מפנקת, דומיננטית ואחראית. מצד שני, אני מפחדת ממחוייבות משל הייתי גבר מסוקס שמפחד שיתפסו אותו בביצים.
איך אפשר להסביר את זה?
אולי כי נפגעתי מדי בפעם הקודמת? אולי כי נשארתי שם יותר מדי זמן? אבל זו לא חוכמה לתרץ כך.
אני לא המצאתי את הגלגל, הרבה אנשים מסתובבים בעולם הזה חסומים ושבורי לב.
המגמתיות שלי במהלך השנים היתה להימשך דווקא לאנשים שיש להם סוג של בעלות על הבלגן היצירתי שלהם. לאלו שמסוגלים להמיר את הכאוס שלהם ביצירתיות שפוגעת בול בליבידו שלי.
הסקס פרוע באופן הזה. אבל השיגרה והיציבות לא. כי הן לא קיימות.
הזוגיות המנוגדת היא כזו שבה כן יש יציבות אבל כזו שגורמת לי תחושה שאני לא נמצאת במקום הנכון.
הלכתי על זה גם. יצאתי עם טיפוסים מאוד רציניים כאלה. מוקפדים שכאלה. מסודרים שכאלה. השיחות שלנו היו גם, מאוד נכונות כאלה. אז חתכתי. תמיד חתכתי רגע לפני שהייתי צריכה לתת הזדמנות אמיתית לזוגיות.
אני שונאת את הרעיון של גברים המוגרלים מתוך 'רשימות מכולת'. סימון וי על כל הקטגוריות שהופכות אותם לשווים ונחשקים. במקום, אני תמיד מחפשת את הרמז שיגרום לי לגלות שמי שנמצא מולי הוא כזה שאפול שדודה לרגליו.
אני לא יודעת מאיזה חומרים הוא קרוץ. ולהבדיל מחברות שלי שהולכות על הקטע של ניסוי ותהייה, אני מצטיינת בעיקר בניסוי ותעייה. באופן סמוי אני כנראה בוחרת אותם באופן כזה שיעשה לי קל ללכת. ובאופן מעוות אני רוצה להישאר דווקא כשאני צריכה ללכת מזה.
אני לא מעריכה את עצמי במיוחד בנושא הזה. אני לא שלמה עם זה או חושבת שזה מה שנכון.
אבל אני עמוסת מגננות. עמוסת קלישאות על למה לא כאשר מה שאני באמת צריכה לשאול את עצמי זה 'למה לא, באמת?'
זה כי אני פחדנית של רגשות.
תמיד צריכה לייצג את האשה הנכונה. הטובה. תמיד מקודדת במוח המחשבה שגבר חזק מספיק, מן הסוג שיגרום לי להיות שלו לנצח (במושגי הנצח שלי) לא יישאר שם עם כל הרגישויות שלי. עם הצורך האינטנסיבי לצלול לעומקו של העולם הזה, עם כל היופי שאני מגלה בעולם הזה דרך הדדברים הכי איזוטריים ועם כל העצב שאני מגלה בו ,שלפעמים הופך אותי לחלשה.
אני הכי אבודה בתוך המחשבות שלי אבל נורא חזקה מול אנשים. נורא אינטלקטואלית. נורא 'נכונה שכזו'. זה לא משחק, כי זה עוד חלק מסך החלקים שיוצרים אותי.
דבר אחד שאני מאוד שלמה איתו ומרגישה טוב ל גביו זה העניין שבכל קשר בו הייתי אי פעם נתתי את המקסימום והרגשתי מחוייבת לזה לפחות עד שזה ייגמר.
אבל זו הבעייה: אני תמיד לוקחת החל מנקודת הפתיחה את הידיעה המאוד לא אובייקטיבית , שזה ייגמר. משונה להודות, אבל יש בידיעה הזו קצת הקלה.
מאז שהייתי ילדה קטנה תמיד פינטזתי על הבלתי אפשרי והיו לי את כל האפשרויות לפנטז כי היו בי מספיק תמימות, מסגרות וילדות בשביל לעשות זאת. הסתירה בין אז ליום באה לידי ביטוי בכך שכל יום יש איזשהי הפרכה של הפנטזיות וגימוד שלהן ביחס למציאות. מציאות שבה יש הרבה שטחים אפורים ובלתי מזיקים, חלקים שחורים והרסניים וגם חלקים לבנים וטהורים שפשוט צריך לדעת איך לפעול בתוכם.
שאלתי פעם מישהו משמעותי למה אי אפשר אהבה גדולה מהחיים . והוא אמר לי שאי אפשר כי החיים הם הדבר הכי גדול שיש.
אני לא בטוחה שאני מבינה.
אולי בגלל זה אני שומרת בחירוף נפש על המקום של הלבד שלי. כי אני מפחדת להשלים עם זה שאין אהבה גדולה מהחיים. שאין עוד מישהו שמאמין בזה. הפחד להתבדות שומר אותי על אש קטנה.
ובגלל זה,גם בגלל זה, התירוצים משנים עורם והופכים ללגיטימיים כביכול.
אני יוצרת ומייצרת כמיהה למשהו שאני רוצה. וכשזה מגיע אני יוצרת ומייצרת סיבות ופחדים.
וזה אולי , בגלל שלא באמת הצלחתי עדיין לענות לעצמי על השאלה-
ממה אני מפחדת יותר- להתמסר או להתבצר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
