אף אחד לא קם בבוקר עם מחשבה שזהו. הלילה הוא הולך למות.
אף אחד שיוצא לבלות לא יכול להניח שזה הלילה האחרון שלו. לא מתים ככה, לא ככה- כשמוסיקה מחרישת אזניים חזקה יותר מהשיחה. כשיש תור למרפאה ביום ראשון בבוקר או נופש של הדקה התשעים ביום חמישי הבא.
אף אדם לא קם בבוקר ואומר לעצמו- יש מצב שאיזה איש רע ייכנס וירצח אותי.
אדם נכנס למקום כלשהו על פני כדור הארץ עם רובה ויורה.
יש חוק שאומר שזה אסור, כמובן שיש. מאסר הוא אופציה ריאלית על רולטת העונשים. אולי אפשר להקל או להמתיק עם קפסולת אי שפיות זהירה, בדיקה מהירה, הסתכלות מעמיקה על פי התנאים הנדרשים.
אבל המעשה כבר נעשה: אדם נכנס למקום כלשהו ויורה. הוא יודע שאסור אבל בשם האמונה שלו או הסיבות שלו הוא הופך את זה למותר ועל הדרך מרסס אנשים בכדורים.
מתי הטריגר הופך לפעולה?
מה עובר במוח מעוות כזה של בן אדם אשר בשם עצמו ודעותיו מנכס לעצמו את החיים או המוות?
מה קורה ברגעים שלפני, שמניעים אותו לממש את החזון החולני שלו שמחלחל אל תוך חיים נייטרלים של אחרים ?
אז אני רוצה לחשוב על הנער או הנערה שבסביבות שעות הערב המוקדמות סיימו לחטוף משהו לארוחת הערב ונכנסו להתקלח או קבעו בנייד את הפרטים הקטנים בקשר ליציאה של מוצאי שבת.
ואחר כך הסתכלו במראה ומדדו בגד כזה או אחר לקול המוסיקה שהם הכי אוהבים בסטריאו שלהם.
מהסלון יכלו, אולי, לבקוע צעקות של 'תנמיכו את הדבר הזה לעזאזאל! ואולי בחולצה יהיה חור במקום בולט ותידרש אסטרטגיה מחודשת איך להיות הכי יפים, הכי מושכים באמצעות הבגד החלופי שיעזור להם לייצג את עצמם כי אין מה לעשות, זה חלק דומיננטי בנעורים של כל אחד כמעט, גם כשמבוגרים.
כשהם בדרכם למועדון האגודה הם עוד חושבים איך יצליחו לגנוב עוד כמה שעות בחוץ או לחלופין איך ימשכו עוד כמה שעות שינה בבוקר.
באותו הזמן בערך, איש לבוש שחור, אנונימי, דורך את נישקו. צללית בים של אנשים שעושים ועסוקים במה שצריך לעשות ולהתעסק איתו בשביל לשרוד את עצמם או את העולם הזה.
ואולי בזמן שהאיש הזה מוודא שהכדורים מוכנסים היטב למחסנית עוברת אישה עם עגלה ותינוק, או איש דוס עם שקית מצרכים, פיליפינית עם נעליים חדשות שקנתה במבצע, עיוור עם מקל נחייה, טיפש-עשרה שהחברה שלו בדיוק נפרדה ממנו והוא בטוח לחלוטין שזה- זה סוף העולם, מלצרית שמעשנת סיגריה לפני משמרת, מסכי מחשב כחולים מהבהבים בחדרים, מישהו מדבר על דו קיום בטלויזיה, מישהי שומעת גלגל"צ באמצע פקק תנועה סמוך וכך נמשכת ונמשכת לה הדינמיקה הלא מדוברת ביננו לבין העולם הזה. תגובת שרשרת סמוייה החל משיעול של מישהו ועד לכרטיס בפייסבוק.
הכל קשור להכל.
פלוני אלמוני יוצא למתנ"ס וחוזר בתוך ארון קבורה. פתאום אנשים שלא הכירו את קיומו בעולם הזה יודעים את שמו. מה הוא אהב. איזה נער הוא היה. הלב נצבט. הלב נשבר .
השהות הזו מעל לדפי העיתון, לידיעות באינטרנט, לחדשות הטלויזיה.
ואנחנו מכירים אותו . אבל לא באמת. ולא באמת נוכל לדעת מה עבר לו בראש בשנייה הספציפית הזו שאיש אלמוני ירה עליו. גם לאיש האלמוני הזה יש שם. תעודת זהות. עבר כזה או אחר.
אבל האיש הזה ועוד כמה שכמותו מייצגים את כל הרע והמעוות שיש לנו בעולם הזה.
האבסורד התמידי שנוצר מכל ידיעה מזעזעת, זו התחושה שיש לנו זמן קצוב לכל ידיעה כי עמוק בלב אנחנו מודעים לכך שזו עוד ידיעה ברצף של רע.
אבא רוצח את הילדה שלו. איש אנונימי רוצח נערים ונערות ועוד מיני דברים שהחברה החולה שלנו מקיאה מתוכה, במקום להוקיע.
אבל איך אפשר לדעת? איך אפשר למנוע דברים מעין אלו?
אי אפשר.
התחושה היא, שככל שהעולם שלנו נהיה יותר ליברלי (ביחס למה שהאנשים רוצים) כך הוא נהיה פחות ערכי (כי לפעמים יש לעשות את מה שצריך ולא רק את מה שרוצים).
מה קורה כאשר דעות הפרט מתערבבות עם מערכת החוק והצדק? למה תמיד יש פירצה לפושעים שדרכה הם יכולים ומבקשים לעגן את המעשים שלהם?
חייב להיות איזון כלשהו, אתם לא חושבים?
יחס הוגן בין הטוב לבין הרע.
אבל אין.
למעשה, מחנכים אותנו כל החיים להיות שומרי צדק. שומרי חוק. לגבש מערכת ערכים ולהיות הישגיים וטובים לזולת.
אבל אנחנו לא נוכל לשלוט או לקחת אחריות על דרכי ההתנהגות של הזולת הזר לנו. האנונימי. אלו שאנחנו לא מכירים.
ואלו שאנחנו לא מכירים, כמו האיש הרוצח של אמש, מסתובבים ביננו וקיימים בתוך החברה שלנו בכל כך הרבה אופנים ודרכים.
ומה שמפחיד באמת זו ההבנה שטריליון דברים אחרים ,שהם טובים, יכולים לקרות סימלוטנית או סמוך לדברים מעין אלה, שהם רעים.
אבל הרע הזה שמתרחש גורר את כל הטוב למטה, אל תוך פתחי הביוב של החופש, של כל ה-חייה ותן לחיות.
בעולם שנורא רוצה לקרוא לעצמו מתוקן,
עולם כזה שמקיים מקום כל כך דומיננטי ל'אני',
פלא ששמים זין על מה ש'אתה'?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
