יופי. באמת כל הכבוד.
גם אני מאלה שלא הצליחו להשיג כרטיס ללאונרד כהן. ועל שום מה? על שום שכל הכרטיסים חוסלו תוך פחות מיממה.
עוד בזמן שנשמעו דיבורים ותלונות על כך שמכירת הכרטיסים ללאונרד עוד לא החלה, אני הייתי סמוכה ובטוחה שהאיש לא יאכזב.
אבל הייתי בטוחה עוד יותר בעובדה שאני באמת עומדת להגשים את אחד החלומות שלי.
(היום, להגשים חלום זה כבר לא עניין של מה בכך).
אז אחרי היו-יו היחצ"ני שעשו לנו בצירוף מושלם של הגברת הציפיות וליבוי הספקולציות בנוגע לכן או לא, במוצאי שבת סוף סוף פתחו את המכירה שהפכה להיות במהרה אוטוסטרדה פקוקה של המון שגם הוא חייב כרטיס להופעה החד פעמית הזו.
מי שלא גדל\הושפע\ אוהב את לאונרד כהן או לפחות צרב בתוככי ליבו זיכרון שבו שיר של לאונרד היה הפסקול האינטימי של התרחשות העניינים כזו או אחרת בחייו, לא יוכל להתחבר לתחושת התיסכול האדירה שנוצרת אחרי הידיעה שאין. זהו. כל הכרטיסים נמכרו ועכשיו לכו חפשו את דיסק האוסף שלו על פול ווליום, עמעמו את האורות ועשו בכאילו.
*(אז אם כל כך רצית לראות את לאונרד למה לא נסעת לחו"ל או הקדמת לרכוש כרטיס?)
כי לנסוע לחו"ל לא בא בחשבון בתקופה הזו בחיים שלי . לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה נפשית.
ומה זה אומר להקדים? איך אפשר להקדים יותר מהיום הראשון של מכירת הכרטיסים?
כשהיד כבר קיבלה נקע מרוב חיוגים וריפרשים ואפילו הבנק שנהנה מהיותו הסופרמן של הלקוחות הפואטיים שלו לראשונה, סגר את הבאסטה כי נגמר, הבנתי שאין מנוס מלהודות
שאין כרטיס. ואין הופעה.
אבי ז"ל היה מספר לי על ההופעה של ריי צ'ארלס.
כשהיה ילד, הוא התפלח להופעה שלו דרך פירצה אחורית. הוא זכר כמעט כל פרט ופרט מההופעה הזו של צ'ארלס. וההתרגשות שלו כשהיה מדבר על ההופעה הזו היתה ניכרת בקולו בכל פעם מחדש. מעין הישג אישי, כמעט חשוב, של אדם שבזמנו, בתור ילד, הרגיש שעשה את הבלתי אפשרי.
זה מסוג הדברים שנחקקים בזיכרון. ולאונרד כהן תמיד היווה חלק דומיננטי בפסקול החיים האינטימי שלי.
ההופעה הזו היתה בשבילי הממתק הכי טעים בעיצומה של תקופה בכלל לא פשוטה.
ואין לי אפילו אופציה לחנינה. הרי הופעה נוספת לא תהיה.
זה כעס כזה שלא מכוון ספציפית אלא מתייחס לכל המכלול:
על יחסי הציבור הלא כל כך כשרים שעשו להופעה הזו, משחקי הי-ויו והעצמת הספקולציות תוך ידיעה ברורה שזה ישרת את ההיבט הכלכלי של המכירות,חוסר ההיערכות ו\או ניווט מחורבן בכל הנוגע למכירה עצמה של הכרטיסים, עליי- שלא תיארתי לעצמי שלא אצליח לרכוש כרטיס ובעיקר- על זה שאין עם מי לדבר.
לא תהיה עוד הופעה.
זו היתה מכירת כרטיסים של כל הקודם זוכה. הכל טוב ויפה. אבל אף אחד לא באמת תיאר לעצמו שתוך פחות מיממה יימכרו כל הכרטיסים. הרי אפילו למדונה נשארו עוד כמה כרטיסים ממכירה שהחלה לפני יותר מחודש!
אבל למדונה, להבדיל מלאונרד כהן, לא הכינו מערכת יחסי ציבור כזו משומנת כי כולם סברו, ובצדק, שמדונה לא צריכה שום שיווק כי היא מוכרת כרטיסים להופעות של עצמה גם כשאין לה הופעות של עצמה...
אצל לאונרד כהן ערכו שיווק כזה אינטנסיבי: עיניים מצועפות של סלב'ס שמדברים בהערצה על ההופעה של לאונרד אליה טסו במיוחד, כתבות המתעדות את ההתרגשות שסביב הופעותיו באירופה ודגש חזק במיוחד על כך שזו ההזדמנות האחרונה לראות אותו בפעולה.
לא ישפיע על מכירת הכרטיסים? ישפיע ועוד איך!
ואז- כחלק מאותו תרגיל שיווקי מושלם, מכירת הכרטיסים נדחית ונדחית ונדחית ונוצר באזזז תקשורתי סביב השאלה- יגיע\לא יגיע?
היה חשש מצד המעורבים הכספיים של ההופעה שלאונרד לא יכסה את העלויות שהושקעו.
אז בעוד הם ניסו (והצליחו) לבטח את עצמם, חלק גדול של אנשים שחיכה המון זמן להזדמנות הזו, נשאר עם ההפסד האמיתי שערכו רב בהמון מובנים מן ההפסד הכלכלי שנגוז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
