מוסיקת המקרה

מה אומר ומה אספר...שבועות לא היה קל מבחינה קולינרית.

שפע של אוכל ופיתויים חלומיים של כל דבר טעים ,הוביל אותי למסקנה שעליי לבחור מראש, מה אני הולכת לעשות מבחינת תזונה , בחג.

החלטתי באופן מודע, לא לחסוך מעצמי בארוחת החג. האמת, שזו היתה הפעם הראשונה שאשכרה בחרתי במודע בכל הנוגע לסעודות חג, לא לעשות לעצמי 'נו-נו-נו!' על אכילת שטויות.

המוטו היה כזה: לאכול היום, ולאזן מחר.

אבל בשביל ליישם את זה הייתי חייבת להבטיח לעצמי להתחייב לאזן. וכך עשיתי.

איזנתי.

למזלי, ביום החג נסעתי לטיול קייקים בצפון עם בן הזוג וחברה טובה.

וזה, כבר היה סיפור אחר...

תיאום זמנים:

הבן זוג ואני אוהבים לישון כשמתאפשר לנו. שנינו יצורי לילה שבראשית הבוקר הופכים להיות ערפדים ומתחבאים מאחורי השמיכות. יחד עם זאת, בבקרים שבהם יש לנו את עיסוקנו היום יומיים לא מתאפשר לנו לישון עד מאוחר. עבודה וכאלה...

אז תארו לכם כמה שמחנו שסוף סוף יש לנו הזדמנות להשלים שעות שינה כמו שצריך (ואני עוד יותר בעייתית ממנו עם הקושי להירדם...).

ובכל אופן, קבענו שיוצאים בעשר בבוקר מן הבית. שעה סבירה לכל הדיעות בשביל להתחיל טיול של יום, לאיזור הירדן.

אבל מה,

חברתי הטובה הטילה וטו. "שמונה בבוקר, אתם על מדי א' (בגד ים, תלבושת קצרה ותלבושת ארוכה) מחכים מתחת לבית ואני אוספת אתכם"!

הצחקת אותי, אמרתי לה בשלווה. אין מצב שתזיזי אותי מהמיטה לפני תשע .

*אתם מכירים את הטיפוסים הללו, מקסימים ככל שיהיו, שלהתווכח איתם גורם לשיערות ראשכם להלבין מרוב מאמצים לשמור על קור רוח? ובכן, אני אוהבת את חברה שלי אהבת נפש , אבל מעדיפה לתלוש שיערות ברגליים עם פינצטה קהה מאשר להתווכח איתה בכל הנוגע לתיכנונים של טיולים. היא לגמרי חוצה ישראל.

התפשרנו על השעה תשע ורבע בתנאי שבן זוגי מביא את הרכב.

למה? הו! בגלל המוזיקה, כמובן.

יש לי שמיעה אבסולוטית. ירושה גנטית מסבא, ז"ל.

קשה לי להסביר את זה, אבל אנסה: המוזיקה מתפרקת לי באוזן,לכדי המרכיבים שלה. אני שומעת את הצליל הנמוך ביותר ,את הצליל הגבוה ביותר , ואת כל מה שבאמצע, מפורקים למילימטר של שנייה, ואז הכל מתחבר לי ביחד לכדי סאונד מגובש.

אני יודעת שזה ייתפס כמוזר, אבל אני מאתרת בשניות את התו של כל צליל מסביבי, גם אם אין מדובר במוזיקה. הצליל עצמו, הוא בטון מסוים. הוא אקורד מסוים.

זו הסיבה שאני מנגנת היטב בפסנתר משמיעה, ולא על ידי התווים. אני מוצאת את התווים לפי האופן שבו השיר מתנגן לי בראש.

פקטור נוסף: אני חייבת לשמוע בפול ווליום את הצלילים. זה מטריף אותי ברמות שאין לתאר, סאונד בעוצמה בינונית או נמוכה. לא יודעת למה.

מה שמקשר אותי לנסיעת טיול שלנו:היא אוהבת ל-ד-בר  כל הנסיעה (3 שעות, ראבאק!) ואני אוהבת מוזיקה בדרכים. בשביל ההתפשרות, בן זוגי הביא את האוטו וכך שמענו מוזיקה ודיברנו לפרקים. היה איזון כלשהו. בווליום נמוך ממה שאני אוהבת,אמנם, אבל לא משהו שווה לסכן חברות של שנים בגללו...

עצירה ראשונה:

צומת גומא.

פנינה של מקום. המון ירוק, עצים ושירותים זמינים (הכי חשוב!) שהקלו על השלפוחית שלי (מאז שהתחלתי לשתות 2 ליטר מים ביום, אני מבינה את חשיבותה של אסלה זמינה...).

הלכנו לקנות קפה ונכנסנו לחנות 'העין השלישית' שממוקמת באיזור.

*איך חברה שלי אומרת? 'בשביל אישה, לא משנה כמה צמאים או רעבים, בגדים קורצים יותר'. בדרך כלל הייתי מסתייגת. אבל עיניי נחו על שימלה סגולה יפייפיה.

בנזוגי עשה לי הפתעה וקנה לי את השימלה במתנה. ישבנו על מחצלת שהבאנו מבעוד מועד וחברתי המקסימה שלפה מהצידנית שלה ארוחת בוקר טעימה להפליא.

ישבנו, קישקשנו, הצטלמנו ויצאנו לדרך.

קייקים:

נכנסו לסירה והתחלנו לחתור עם הזרם.

מסתבר שבחרנו ללכת לקייאקים ביום שבו המון אדיר של ילדודס החליטו לשחק אותה קרוקודיל –דנדי ולחתור בפראות במים שהותזו לכל עבר.

אז מה היה לנו שם?

ילד קטן שנתקע עם האבוב שלו על איזה סלע מעל למים השוצפים (אין לי מושג איך הגיע לשם): בנזוגי הוביל את הסירה לאיזור שבו היה אפשר לעצור אותה, בשביל להביא את הילד המפוחד . האינסטינקט המגונן יצא משלושתנו  ונלחצנו. רק שבטעות, עצרנו את הסירה בתוך כוורת של מה שנראה כמו דבורים. כך יצא שהתחלתי לצרוח על בן זוגי (לזמזם לו בפה סגור, יותר נכון) :"אבל הילד!/אבל הדבורים!" וכיוב'.

שעות לאחר מכן התלוננתי בפניו שנדמה לי שבלעתי דבורה. הוא אמר לי להפסיק לקשקש. אז הפסקתי.

ילדה קטנה ומבועתת מפחד שאחזה בענף רעוע וקראה לאימה, שעה שזו שיכשכה את רגליה אנה ואנה על האבוב השחור שלה ואמרה באדישות לילדה, שתפסיק לבכות.

*מי שמהמר על תסביך חרדת נטישה בגיל 20, שירים את ידו!

מעשה במטפחת: אז נניח לרגע בצד את העובדה שחברה שלי נפלה אל תוך המים בסלטה (מזל שלא היה שם סלע). המטפחת היקרה שלה, אותה קשרה בתור בנדנה לשיער, עפה לאחור ונסחפה עם הזרם. הו אז, בנזוגי החליט ללכת קומנדו על המטפחת ועשה עיקוף שלם מהצד, בשביל להביא לה את המטפחת. תמיד ידעתי שהוא טוטאלי, זו אחת התכונות הכובשות שלו. אבל ביני לבין עצמי, נורא התרגשתי שלא משנה במה מדובר (גם אם זו מטפחת, והיא חשובה למישהו אחר) הוא יעשה ככל יכולתו בשביל לעזור.

אחרי הקייקים הלכנו לאכול במסעדה מצויינת (ומומלצת ביותר) בשם 'דגי דפנה'. היא ממוקמת בתוך טבע. האוכל מעולה והשירות אדיב.(רק חסר פה איזה סלוגן עם המון סימני קריאה וסגרנו עניין...).

לסיום:

הלכנו לאנדרטה של אסון המסוקים שהתרחש בשנת 1997, בשאר יישוב.

זו הפעם השנייה שאני מבקרת באנדרטה הזו. גם הפעם, הצטמררתי. אני זוכרת את אסון המסוקים לא ממקום של היסטוריה אלא מתוך זיכרון ממשי של נערה צעירה ביום שלישי בלילה,לפני 13 שנים, שצפתה בטלוויזיה וניסתה להבין כמו כל המדינה, מה קרה. ולמה.

בשביל הערכיות, הרגשנו צורך לבקר במקום, אם אנחנו כבר באיזור.

היה מרגש.

עשינו תמונות. עשינו חופש. עשינו כיף.

הרבה מאוד זמן עבר מאז שהרשיתי לעצמי להשתחרר קצת.

אז חוץ מזה שיצאתי מן הגבולות הפוטנציאליים של המקרר, גם הייתי באיזור הכי יפה (לדעתי) בארץ: הצפון.

הוקל לי לגלות, או להיזכר , שאפשר גם להשתחרר מדי פעם.

אני לא אשכח את הג'סטה הזו שעשיתי בשביל עצמי.

וגם לא את הדבורה שבלעתי/לא בלעתי...;(