מוסיקת המקרה

אני מרגישה שהחיים שלי מחולקים לשתי תקופות משמעותיות: לפני מותו של אבי ז"ל, ואחרי.

בתקופה שלפני, חוויתי תקופה חשוכה שנבעה מבורות ביחס לקושי האמיתי שהעולם הזה מציע. לא, לא מציע. מחייב.

הייתי מאוהבת חזק וכואב במישהו שסובב אותי על האצבע הקטנה משל הייתי כדורסל שמסתחרר בספינים במשחק NBA. וחשבתי לעצמי שהנה, זו האהבה הגדולה והנוראה שלי. והאמנתי שלא אוהב שוב לעולם.

בתוך התקופה הזו,כמעט חמש שנים, יצרתי באקסטזה. כתבתי מתוך ההיעדרות של הדברים. וכל ריק התמלא במילים עגונות של כמעט. או לגמרי.

לא חזרתי אליהן מאז.

לאחר שאבי ז"ל נפטר, הבנתי את האמת הכואבת: שרק הדברים שיש להם סוף, הם אלו שמכאיבים באמת. הם אלו שהופכים את העצב לנשימות ושאיפות. הריק, היה אחר. בוטה. זו היתה היעדרות טוטאלית. והיא היתה משולה בתוכי למפלצת ארוכת זרועות שתולשת את ליבי ומועכת אותו בספלאש נוראי בלילות, ומאחה אותו בבוקר. וכמו פרומתיאוס, שהנשרים אכלו את קרביו שהתאחו לאחר מכן רק בשביל שיאכלו להיאכל שוב וחוזר חלילה, ללא הרף, כך הרגשתי אני. לא הבנתי בשביל מה. ולמה.

אני לא יודעת המון על העולם הזה. אבל מ ה שאני כן יודעת, זה שאין אהבה שאי אפשר להחליף באחרת. ואין לב שבור שלא מתאחה במרוצת הזמן. כי החיים מזמנים תנועה. וחמלה. וחסד. לצד המכאובים.

ואני למדתי,באופן מכאיב למדי, שפרופורציות זה דבר קשה. ושלפעמים אנחנו לומדים זאת בעל כורחנו.

והבנתי, שבעולם שחייתי בו לפני, היו דמעות של אהבה נכזבת וקונפליקטים מכאיבים של נפש מתוסבכת ורגישה למדי. אבל הייתי יכולה להתנהל ככה לנצח ועדיין הייתי בתוך הבועה שלי.

אחרי שאבי נפטר, הבועה התנפצה כמו דמעה ענקית שהעולם בכבודו ובעצמו הזיל מעינו הבוחנת.

*

אתמול בלילה נפתחתי לבן זוגי וסיפרתי לו קצת על התקופה ההיא, שלפני. התקופה החשוכה הזו היא ארבעים מחברות של כתיבה. וזו היתה הפעם הראשונה שפתחתי אותן לאחר המון זמן שחלף מאז:

12.10.2005

אני לא יכולה לדמם בענווה. אני מוקצנת ונקרעת

כשפעמוני חצות מכים בעורמה על הזמן,

שימלתי הקרועה היא אזוב לפליטי הגאות והשקר.

נביאי הזעם אוגרים מזונם לחורף ותנוחת הקיץ מתהפכת

כשעורי מייצר את הסטיגמטה ההמונית שלו

על רקע מראות מסנוורים של בני-אדם חולפים,

אתה עומד מולי ומשקר את עצמך היטב

ואני אוזלת.

בחזית המתכלה עומדים אנשים , חומה אנושית, מזח בדוי,

מקריבים את נפשם, את גופם, בעבור צלילים מתוכנתים וסוטול בורגני

כשהתאורה החותכת של פרוזדור השירותים מצליפה בי

כמרקיז נטול אשמה.

ואתה לא בורר את המילים שלך,

אני נהרגת ברכות.

אני לא יכולה לסבול את הזרימה הקטועה שמחלחלת אל תוך האנושיות שבי.

פלאשים מרגעים מתכלים צפים בתודעה שלי

כשאתה מווסת את הלב שלי לכדי אשם ותוכחה.

אני לא יכולה לדמם בענווה.

אני צריכה אמת פשוטה מן הסוג הטוב.

כשעזבתי את היד שלי מן המגע שלך

הפניתי את הגב וקרסתי על ריצפת השירותים,

אתה בררת את המילים היפות שלך אל תוך אוזנה של בלונדינית ניידת.

הכאב הזה נספג אל תוך כוסות הפלסטיק וריח הוויסקי הזול מקיא אותי אל תוך

כיור מטונף.

לתופת הזו יש צבע אחד בלבד.

ואני שקופה,

נספגת בה

והופכת לדמות נייר שמתפוררת

בלב הגיהנום הזה.

המוסיקה ממשיכה להתנגן

וזה גובה ממני מחיר כבד למדי,

אני צריכה יותר מדי נשיקות בשביל להחלים מזה כעת.

לא מסוגלת לדמם בענווה.

24.5.2006

מוזה אפלה ושתיינית

אני

בדויה ופשטנית מספיק בשביל

לרצות גוף חם וחלב לבן

שינזול אל תוך החללים העמוקים.

אני לילה

ואף פעם לא מספיק מספיקה

לשירי אהבה

או תשוקות

כשהחצאית מופשלת

הירך מורמת

נלפתת על הגוף שבתנועה

ואני מחכה לשיא שלי מתוך אימה צרופה

ואפלטונית

כשהוא זז בי,

ואני חולמת על בועות שמנות של וויסקי

ובוב דילן ממוסטל

שישאב אותי אל תוך הג'וינט שלו

ויוציא מילים סוחפות

שייקחו אותי מזה הלאה.

הקונספט הזה פשוט למדי.

צריך להוסיף לזה מוסיקת ברים אפילה

ושירותים צרים.

תאורה עמומה

וחריטת ציפורניים על הקירות.

גניחות נבלעות באפקט ההמונים

וכל אמני הדה-לה שמעטא

מאוננים

טקסטים מעובדים

והוגים את עצמם דרך נפש

מלוכלכת של אחר.

להתכחש לזה.

לחשוב שאוכל לנסות להתעלות מעל לכל זה.

בדיינית ושתוייה.

געגועיי לאמת הפשוטה.

נסיכים אנמיים צפים בתוך כיור האמבטיה.

מיטה סתורה.

מחכה שהשורה הבאה תצוץ.

מבקשת תירוץ.

וחשוב שאזכור,

זה לילה אחד מיני רבים.

אני נספגת אל תוך האבסטרקטים שבחדר

מתוך תנופת קרמל גדושה.

במינון יתר.

מתעכלת בסובלנות מופתית,

ונשמטת אל שנתי

הדחוסה.

4.8.2006

אני נוטה להתיישר אחרי סטיות כאלו או אחרות

ותמיד מתאזנת על מיטתי ,

כשהצבעים בחדר מתאבדים אל תוך ספל השתייה שלי.

דיברתי איתך לפני חמש דקות.

ושוב עלה בי זיכרון שלי

נותנת לך

ללכת

ממני אל אחרות.

הלוואי שהיית נותן לי עוד הזדמנות לעשות אותך מאושר.

באופן אנוכי לחלוטין,

זה היה עושה אותי

למאושרת.

*

גבעול

העצבות יפה לשעות כמו אלו-

נאנקת

פתוחה

על ריסיי,

מתנפצת .

בי

צבעים הומים

כלהק

ואני

גבעול

נופל

קמל

בשדות זרים.

*

בהסתכלות דיאכרונית, היה שם המון. ובאותה נשימה, גם כלום אחד גדול.

כנראה שאלו הם החומרים שמזינים את הכתיבה. אלמנטים שמבטלים את עצמם. שיוצרים מתוך הריק את הדבר הבא.

אני לומדת , בתקופה הנוכחית בחיי, את מה שלא למדתי בתקופה האחרת:

העצב אף פעם לא נעלם. הוא הופך להיות חלק בתוכנו. נטמע. נספג עמוק בפנים, אל תוך הנקבוביות ואל תוך חדרי הלב. הוא הופך להיות גוון. חלק נוסף מהיותנו. ורק כשמפסיקים להילחם בו ולהכריח אותו להיעלם, הו אז טחנות הרוח יכולות להמשיך במסלולן הטבעי. הן כואבות באופן בלתי נסבל לפרקים. אבל הרוח אותה הן מסובבות, מצליחה מדי פעם לנשוף אוויר קריר ולנחם.