מוסיקת המקרה

מי שהיה כאן מספיק זמן, כבר יודע על השריטה שלי בנוגע למספר סדרות, אותן אני מחשיבה למופת טלוויזיונית (וזאת על אף שאיני צורכת טלוויזיה בכמויות, בכלל): אבודים, הסופרנוס ועמוק באדמה, הן בעיניי השיא עם צ'רי און טופ. את הפוסט הזה כתבתי לאחר פרק הסיום, לו חיכיתי משך שש עונות מרתקות. למי שעוקב אחרי הסידרה ועדיין לא ראה את פרק הסיום, לא מומלץ לקרוא מפאת הספויילרים...

*

בחיי שאני לא מבינה על שום מה האכזבה. פרק הסיום של אבודים היה אחד כזה, שלא זילזל באינטליגנציה שלי, וגרם לי להיפרד כמו שצריך לאחר שש שנים ושש עונות פתלתלות.

במובנים טלוויזיוניים, אבודים היתה פנינה אמיתית בים של 'אותה הגברת בשינוי אדרת': היא גירתה את המוח, הדירה שינה מעיני המעריצים וסחפה אותנו אל עבר עלילה מופרכת לחלוטין שקרמה עור וגידים על מסכי הטלוויזיה שלנו, וגרמה לנו איכשהו להיקשר ולהאמין לרגעים שהאי הזה, הוא אי השפיות של כל אחד מאיתנו.

אז מה היה לנו שם,בעצם? פצצה גרעינית, עשן שחור, מסע בזמן, חזירי בר וכמובן מיסטר ג'ייקוב, הלוא הוא האלביס של האי, שבניענוע או מיצמוץ סובב את כולם שם על האצבע הקטנה ובאותה נשימה המשחק ששיחק איתם גרם לימי המונופול להסמיק מבושה.

ניתן להגיד כמעט בוודאות, שאבודים היתה הסידרה היחידה שהתכתבה חדשות לבקרים עם המעריצים שלה ברשת. ייתכן וכל הספקולציות וההשערות לאורך כל הדרך, גרמו ליוצרים אפילו לשדרג את העלילה שרקחו. ויחד עם זאת, פרק הסיום לא התכתב עם המעריצים. הוא נכתב ביחס לדמויות עצמן וגרם לנו להבין שוואלה, הן היו העיקר כל הזמן הזה, ולא האי.

האי:

האי, אם תרצו, היווה מטפורה עמוסת רבדים לקונפליקטים הפנימיים של כל אחת מן הדמויות.

כך, אם העלילה גרמה לנו בעיקר לא להבין, הרי שבפרק הסיום אנחנו מבינים את הדבר הכי חשוב: גם אם הדמויות לא היו מגיעות אל האי, הן היו ממשיכות להיות אבודות בחייהן האישיים. כל אחד ואחת מן הדמויות נשא על עצמו עול מסובך ומעיק שגרם לחייהם להיות בלתי נסבלים. כך שהאי, היה בעצם לוקיישן נוסף שתיאר את המצב הקיומי של הדמויות. כל הקונפליקטים שהיו על האי, כל ה'אחרים', הפצצה הגרעינית והעשן השחור, היו סימבולים סוריאליסטיים לשדים של הדמויות בחיי היום יום שלהם. אם כך, הפרק האחרון בעצם גרם לנו להבין שרק כשאתה מרפה, אתה מפסיק להיות אבוד.

היום שאחרי:

לאחר ששוטטתי בנט וקראתי ביקורות על הפרק האחרון, ופתחתי את העיתון וגיליתי כתבת טוקבקים מאוכזבים שמרגישים שרימו אותם, הייתי חייבת לפרוק קצת אגרסיות:

אני מעריצה נלהבת של הסידרה לאורך כל עונותיה.ככה זה כשמוצאים את האסקפיזם המושלם. במידה וגילינו משהו איכותי וטוב בטלוויזיה, אנחנו מרשים לעצמנו לשים לזמן מה את הקונפליקטים העצמיים שלנו בצד, ולהנות מטלוויזיה במיטבה. אולי קצת קשה להבין איך אפשר להיקשר כל כך לסידרת טלוויזיה, אבל אני לא מתיימרת להסביר. זה פשוט כך.

ובכל אופן, גם אני פחדתי להתאכזב כמו שאר המעריצים. גם אני פחדתי שבסופו של המסע הזה נגלה שבעצם קו העלילה הוא מעגלי וחוזר על עצמו בוורסיות שונות.

אבל לא. קו הסיום הותיר אותי נרגשת ושבעה.

אני חייבת להתייחס למספר מסקנות של כל המאוכזבים למינהם, ביחס לפרק הסיום המפואר:

1. כל מה שאתה צריך זו אהבה?- יש וטענו שיוצרי הסדרה רימו אותם. שהם הובלו לקו הסיום רק בשביל לגלות שכל המורכבות העלילתית היתה מסווה ל'כל מה שאתה צריך זו אהבה'. אבל רגע, האם באמת כך הדבר? אני לא חושבת שזו היתה המהות של פרק הסיום. הרי הדמויות לא הצליחו לממש ולייעל את אהבותיהם גם כשהיו חיים, מכאן שהקטרזיס לא היה קשור בכלל לאהבה. הוא היה קשור ללהרפות: הדמויות נעו במעגלים אינסופיים בתוך הייאוש שלהן, והעולם שמעבר לחיים היה רק התפאורה למהות האמיתית: כל עוד נחזיק חזק בקושי, לעולם לא נוכל להפסיק להיות אבודים. האמירה הזו, שכל הרעיון היה בהקשר של האהבה, מגוחך בעיניי, ומשולל אחיזה מציאותית ביחס לכתיבה המורכבת ומלאת הדקויות של הכותבים, לאורך כל העונות.
2. אז רגע, הם בעצם כל הזמן הזה היו מתים???!!- נו באמת. ודאי שלא.לחשוב שכל העונות הללו הדמויות היו מתות, זה לצמצם את הסידרה בצורה הכי חד מימדית שאפשר להעלות על הדעת. הדמויות לא היו מתות. הציר האחר שנחשף לאורך כל העונה השישית היה לאחר המוות של כל אחת מן הדמויות, על פי רצף לא אחיד. מכאן, שהמפגש הסופי בינהם יכל להתרחש גם 400 שנים אחרי.
3. 'מה זה הסוף המאכזב הזה?!'- ובכן, הסוף הזה היה כזה, שלא רימה אותנו. שלא נתן לנו בעיסקת חבילה קיטשית את כולם , במציאות הממשית שלאחרי האי, נעים בתוך קטרזיסים של 'בית קטן בערבה'. אני חייבת לציין, שאת הסוף הזה כבר קיבלנו בעונה הרביעית: חלק מהניצולים נמלטו מן האי, ג'ק וקייט היו ביחד, סוייר וג'ולייט התאחדו לכדי אהבת אמת וכיוב'. קיבלנו את הסוף המושלם לפרצוף. אולם הסוף הזה, גם אם נשזר קצת אחרי מחצית העלילה, לא גרם לנו להיות שבעי רצון. נהפוך הוא, זה גרם לנו לחכות לדבר הגדול הבא שיתרחש בתוך העלילה. מכאן, שהכותבים לא חתרו למציאות שלאחר האי. אלא לאנחת רווחה משמעותית יותר, שהיא מעבר לרומנטיקה ולכח המחץ.
4. העשן השחור (או, למה לעזאזאל אין לו שם?!)- ג'ייקוב ואחיו, העשן השחור או סמוקי אם תרצו, היו הרע כנגד הטוב. אבל הרע לא היה מוחלט, כמו שהטוב לא היה מוחלט. הרע השתוקק לעזוב את האי וכשלא נתנו לו, לא בחל בשום אמצעי כדי ליצור לעצמו את החופש שלו. ג'ייקוב לעומתו, היה התגלמות הטוב של האי. האור. אולם גם הוא לא בחל בשום אמצעים בכדי להניע את האינטרס שלו, לשמור על האי. הוא הביא את האנשים אל האי וגרם להם לעבור מסע מפרך ומתיש שבסופו, כך התברר , הם סוף סוף יכלו להרפות. דבר שלא יכלו לעשות בחייהם גם לפני האי, כי תמיד היה חסר משהו. שמו של העשן השחור לא היה רלוונטי בכלל לעלילה. הוא לא היה אמור להגיע, כפי שגילינו בעת הלידה של האם. הוא נשאר חסר שם ומכיון שכך, למרות היותו מניפולטיבי להחריד, לא יכלנו באמת להזדהות איתו. הוא היה נעלם בתוך ים של נעלמים מהותיים יותר. במילים אחרות, מצידי שלעשן השחור היו קוראים 'יהושוע'. זה לא היה משנה.

שורה תחתונה: פרק הסיום ריגש אותי, ענה על ציפיותיי והוציא ממני אנחת געגועים מתמשכת.

אני אוהבת תכנים שגורמים לי לחשוב. להיסחף. כל סוגי המדיה מציעים כל כך הרבה תכנים חסרי בשר, שלפעמים קל ללכת לאיבוד בתוך זה ולחשוב שאין שם כלום. אבל כשמוצאים את הקסם הזה, שנרקח על ידי כתיבה רגישה ומיוחדת, פרי מוחם של היוצרים, מבינים שלפעמים אסור למהר להסיק מסקנות. מכאן, זה כמו להיפרד מאיזה אהוב מיתולוגי. שש שנים של אבודים, בזמן שאני הייתי עסוקה בלהיות אבודה בחיים שלי. נפגשנו אחת לשבוע דרך המרקע, וכל פעם מחדש הבנתי יותר ויותר שיש סוגים של אהבות שלא נועדו שיסבירו אותן. אלא פשוט להתפלש בתוכן ולצאת ללא כל שריטה.