|
| 11/2007
פנצ'ר עם רגל מתנודדת בקצב, גשם שוטף ולילה שואג.
עם מחשבות מרחיקות לכת החוצות את גבולות ההגיון לעבר פנטזיות מזדמנות.
עם הרבה דברים לדבר עליהם ובלי אף מילה במחסן המילים, בלי אף אוזן מהסוג שאני מחפש.
עוד בעיה ועוד בלגאן, ובעוד שכולם ינסו לאמץ את הפתרון המהיר והקל (ואולי גם המתאים ביותר) אני לא מתכוון לוותר בכזאת קלות הפעם. אחרי יומיים תוצאות ההחלטה חסרות משמעות בשבילם, ואילו אני נאלץ לספוג עוד וויתור. אני לא יודע אם במבט לאחור יראה כאילו אני הו זה שגרם לבלגאן. להאבק עבור משהו שאני בקושי מסוגל להגדיר במילים. להאבק בכולם. אמרה לי שאני זורק אותה נגד הקיר ויורה בה צרורים. אולי.
פנטזיות מזדמנות משכרות קצת את הדעת, אבל ההנג-אובר ממהר לבוא, משאיר דעתי ערומה, נבוכה וחסרת כל.
I'm breathing so I guess I'm still alive
even if signs seem to tell me otherwise Tool - Prison Sex
| |
חלום מָשָׁלי התקוות התעופפו באוויר, התרוממו מעלי כשחלום ילדותי הפך בהדרגה לחלום אמיתי. הפתעתי, גם את עצמי, כשהעזתי להרים את המבט, במבוכה מסויימת. בשקט ובסוד המבט הסתכן והעז ללטף את קרני השמש. לאט לאט, קרן אחר קרן הצליח המבט להכיל את השמש. אהבתי את השיכר הנדיר שהשקתה אותי ההצלחה. הושטתי ידי מולי לאחוז בה, לתלוש ולענוד בגאווה, אך רק אוויר היה זה שהצלחתי לתפוס, וגם הוא מצא דרכו להמלט. בשעה הזאת, השמש כבר צרבה את עיני, וגם כשהתרסקה מעבר לאופק, צללית שלה נשארה לכודה באישוני לבי. כל יום מסתכל מחדש למעלה, ומחפש אותה. והיא חגה מעלי ואני סביבה. כל יום מזכירה מחדש את אחיזתה בי, בלי שיש צורך בכך. נשארת צרובה בעיני, היחידה שרואה בכל כיוון וכיוון, דקות אור מידי האוזלת נפשה.
| |
להשאר במצב מאונך הרופאים עדיין לא בטוחים מה יש לי, אז נלחצים קצת. קצת יותר ממני. הרבה יותר. עוד מרשם לכדורים, והרבה אזהרות להמנע מפעילות ספורטיבית. כמה חבל. בדיקות דם, א.ק.ג, ואפילו של הסטטוסקופ להעמקת היחס האישי. אחרי שהאחות התעסקה בי הרבה זמן, הממתינים במסדרון התחילו לחשוד שאני הבן שלה, או שהם אינם זוכים ליחס מועדף רק בגלל אפליה כלשהי. ואני, כשעברתי בינם (בטיול ההלוך-חזור שעשתה לי האחות כשהיה צריך לקחת את מכשיר הא.ק.ג. מחדר אחר) לא התאפקתי והתחלתי לצחוק ללא בושה. לא הצלחתי להפסיק. איך כולם מסכנים מחכים צפופים ולחוצים במסדרון, חסרי סבלנות כולם, כשהאחות איתי בחדר, עושה דברים באיזי. בין מטופל למטופל מטפלת בעוד כמה, ("אני לא יכולה לטפל ביותר מ-3 אנשים בו זמנית!"), אך כשהדלת לחדרה נסגרת האווירה נהית כמו בחוג יוגה. אולי בגלל זה יצא לי דופק 53. הישג. בזמן ההמתנה יצא לי לחשוב על כל מני דברים. אולי בגלל זה לא מיהרתי, לא נדחפתי ולא התווכחתי תור מי עכשיו. אולי בגלל זה הייתי שם 4 שעות. למרות הטיפוסים המפוקפקים שמסתובבים שם, ועצירות רבות של נשימה כדי לא להריח את אחוזי הציניות הגבוהים שיוצאים מפיות חולים, (יש סוגי אנשים שאני פשוט לא מסוגל להריח. לא מעט מהם) באופן כללי הייתה זאת סוג של חוויה מבדרת, ואולי יותר מלמדת.
בערב ישבתי להחליט על מסלולי עתודה. אני מרגיש שגדלתי בשנתיים בשעות הספורות שעברו מאז שהתחלתי. אולי כי ניסיתי ביעילות/פנטזיה רבה מדי להכנס לנעליו של סטודנט אידיאלי.
| |
לדף הבא
דפים:
|