המעבר החד בין חלום למציאות רק עושה לי רע. בחלום אתה איתי, אתה מחבק ומלטף אותי. במציאות כשאני רואה אותך, אתה אפילו לא רואה אותי, והרצון העז הזה לחבק אותך לאט לאט מתפוגג.

קשה לי להאמין שנישקת אותי כשחלמתי אותך לפני כמה שעות וזה היה כל כך אמיתי, מה שכל הזמן הזה רציתי והייתי צריכה. ועכשיו אתה עובר לידי מסתכל עליי, ואני רק מקווה לשמוע ממך משהו, אבל אני מקבלת התעלמות ומבט קר, וזה כמו דקירה, כל כך כואב.

ולמרות הכל, המחשבות שאתה ואני אף פעם לא נהיה יחד, האהבה מיום ליום התעצמה והיא התחילה לחנוק אותי, היא הביאה אותי למצב שכל היום אני חושבת עליך, שאני זקוקה לך, לראות אותך לראות את החיוך שלך, לשמוע את הקול שלך. וכל זה בלי שיקרה בינינו משהו.

לפעמים בלי שאני ארצה להיזכר, אני נזכרת בדברים שקרו ממזמן, בך ובי, במה שאמרת לי, הדברים האלה נמצאים בתוכי, אתה נמצא בתוכי.

תמיד הסתמכתי על העתיד, שמחר כן יקרה משהו... עוד מעט זה כבר לא יקרה. לא אראה אותך כבר כל בוקר. רק המחשבה עצמה הורגת אותי, כבר מעכשיו.

*נכתב לפני הרבה זמן.