"אולי עוד קיץ

אנחנו נפגש

כולנו נתרגש

זה נפלא.

אולי עוד קיץ

נמחה את הדמעה

ואם תגיע השעה

ונבקש

אולי עוד קיץ נפגש..."

רגע הפרידה הגיע, הנשף שהיה שבוע שעבר נגמר כל כך מהר, אתמול הייתי בפעם האחרונה בבית ספר, עם המבט נפרדתי מכל הדברים שליוו אותי כל השנים האלה, כל מקום היווה בשבילי משהו אחר שבו חוויתי דברים שאני אף פעם לא אשכח.

אין יותר מסגרת שום דבר כבר לא מאחד אותי עם המקומות, עם האנשים.

המבט האחרון היה מופנה אליו, הדבר שהכי לא ציפיתי שיקרה קרה וזאת הייתה המכה האחרונה בשבילי כדי לשבור אותי לגמרי, וככה בטעם מר זה נגמר, זה נגמר באכזבה.

המבט האחרון היה משמעותי בשבילי, אני לא אראה אותו יותר, כל האהבה תצטרך להעלם, היא בכל מקרה לא משמעותית לו.

אין כבר "שנה הבאה", כל אחד הולך לדרכו, והדרכים שלנו לא יפגשו יותר, הדבר שאיחד אותנו נגמר.

אז אני כבר לא אראה אותו כל יום, אבל המחשבות עליו עוד יעלו ויבואו אני יודעת, לא קל לשכוח כזאת אהבה.

עכשיו כשעוד הכל טרי אני עדיין לא מעכלת את הדברים, זה יותר מדי בשבילי, מתישהו אני אתגבר, אני אשכח, אבל בינתיים אני כבר מתגעגעת.

אני כבר לא אצטרך ללכת לבית ספר, לחכות להפסקות, לשבת למטה עם החברות, ללמוד למבחנים ובגרויות, זהו כל זה תם בשבילי.

לא מיציתי, וזאת האמת.