רק מבטים.. אך ורק. לא קרה וגם לא יקרה משהו מעבר.

אפילו החלומות שזה מה שאני הכי רוצה, מתחילים להכאיב ומאוד.

 את אומרת לעצמך שהיית צריכה
לשכוח אותו כבר ממזמן אבל כל
מה שאת מצליחה לעשות זה
רק לחשוב עליו יותר...

את חשבת שזה יהיה להרבה זמן...

לעצמך איך זה בכלל התחיל ?

היה מוזר לי להסתכל עליך, הריחוק עושה את העבודה טוב מאוד, הקור הזה, האי אכפתיות, מתחילים לחדור לתוכי, ואני מתחילה להבין ולהתרחק בעצמי. היום בכלל, רק רציתי להוריד ממך את העיניים, לא לרצות לראות עוד.

למה לי עוד לראות אותך... למה?

זה הכל המרחק, וזה גם כנראה מה שירחיק אותי ממך בסופו של דבר.

הסתכלתי על הים, והרחתי את ריחו, ניתן היה בבירור להרגיש את המלח, הריח הזה שכל כך השתוקקתי להריח, כל כך הרבה זמן רציתי ללכת לים, רק חבל שלא יכולתי לראות עד כמה הוא עצום ואת צבעו הכחול. השמיים היו מלאי כוכבים, כוכבים גדולים ובוהקים, שמי הים היו שחורים כמו צבע הים עצמו, שמים קודרים כאלו. שכבתי על החוף, ושמעתי שירים, עיניי הסתכלו על הגלים שהתנפצו בחוזקה על החוף, כמה כעס יש בים הגדול הזה, הסתכלתי גם על הכוכבים שבשמיים עד כמה הם מרובים ויפים. וחשבתי עליו. מעניין מה הוא עושה עכשיו, חשבתי עליו, בהיתי בים וחשבתי, הים גדול כגודל אהבתי אליו. יש כל כך הרבה כוכבים בשמיים אי אפשר להעריך כמה, וגם ככה אהבתי כלפיו.

My love for you
Insatiable

כל מילה, כל משפט מתקופה קצת אחרת, אבל הכל בסופו של דבר מסתכם בדבר אחד, בסיפור אחד...

"אולי עוד קיץ

אנחנו נפגש

כולנו נתרגש

זה נפלא.

אולי עוד קיץ

נמחה את הדמעה

ואם תגיע השעה

ונבקש

אולי עוד קיץ נפגש..."

רגע הפרידה הגיע, הנשף שהיה שבוע שעבר נגמר כל כך מהר, אתמול הייתי בפעם האחרונה בבית ספר, עם המבט נפרדתי מכל הדברים שליוו אותי כל השנים האלה, כל מקום היווה בשבילי משהו אחר שבו חוויתי דברים שאני אף פעם לא אשכח.

אין יותר מסגרת שום דבר כבר לא מאחד אותי עם המקומות, עם האנשים.

המבט האחרון היה מופנה אליו, הדבר שהכי לא ציפיתי שיקרה קרה וזאת הייתה המכה האחרונה בשבילי כדי לשבור אותי לגמרי, וככה בטעם מר זה נגמר, זה נגמר באכזבה.

המבט האחרון היה משמעותי בשבילי, אני לא אראה אותו יותר, כל האהבה תצטרך להעלם, היא בכל מקרה לא משמעותית לו.

אין כבר "שנה הבאה", כל אחד הולך לדרכו, והדרכים שלנו לא יפגשו יותר, הדבר שאיחד אותנו נגמר.

אז אני כבר לא אראה אותו כל יום, אבל המחשבות עליו עוד יעלו ויבואו אני יודעת, לא קל לשכוח כזאת אהבה.

עכשיו כשעוד הכל טרי אני עדיין לא מעכלת את הדברים, זה יותר מדי בשבילי, מתישהו אני אתגבר, אני אשכח, אבל בינתיים אני כבר מתגעגעת.

אני כבר לא אצטרך ללכת לבית ספר, לחכות להפסקות, לשבת למטה עם החברות, ללמוד למבחנים ובגרויות, זהו כל זה תם בשבילי.

לא מיציתי, וזאת האמת.

מי שעקב אחרי ההתרחשויות בטורניר ווימבלדון 2008 בוודאי שם לב להפתעת הטורניר שבאה בדמותו של מארט סאפין.

ההגרלה הפגישה אותו כבר בסיבוב השני עם המדורג שלישי בעולם נובאק ג'וקוביץ', כולם כמובן ציפו להפסד מצד סאפין ולניצחון קל של ג'וקוביץ' בהתחשב בעובדה שלפני המשחק נובאק פיאר את עצמו יתר על המידה ואף אמר שהוא רוצה לערער את רצץ נצחונותיו של פדרר ולנצח אותו השנה בגמר.

לדבר אפשר כמה שרוצים, אבל כשזה הגיע למעשים נובאק השחצן פתאום לא ידע מה לעשות מול סאפין והפסיד לו בשלוש מערכות. זה כמובן סיפק את סנסציית הטורניר ופתח פה להרבה אנשים, אבל בעיקר שבחים על מארט, שהוא חוזר להיות השחקן שהוא היה פעם, שהוא מתחיל לשלוט במשחק שלו.

מארט המשיך לטפס והגיע עד לחצי גמר ווימבלדון, וזה היווה הפתעה, זה שהוא שחקן גדול את זה כולם יודעים, וגם את זה שהוא שונא דשא, ודווקא כאן הוא הצליח לעשות נפלאות.

רק בחצי הגמר פדרר עצר את סאפין, אפשר להגיד שהמשחק היה יכול להיות פחות חד צדדי עם מארט היה מרוכז, ומוציא פחות כדורים החוצה, אך גם עם ההפסד שלו זה עדיין סיפק את המשחק שכולם דיברו עליו, וכמובן שהשדרנים העניקו למארט כמה כינויים חביבים במיוחד, "הטאטרי שלנו" , "השור הטאטרי זועם" , כי למרות שהמשחק הוגדר שאחד המשחקים הגדולים בין שני שחקנים גדולים, מארט עשה את השטויות שלו ולא ספר אף אחד, הוא אפילו הספיק לשבור כמה מחבטים.

אך בסופו של דבר זה היה טורניר נפלא במחינתו של מארט, הוא ניצח משחקים רבים ושחקנים טובים וזה מה שמראה שעדיין יש לו את היכולת לשחק ושהוא עדיין בעניינים.