שואלים אותי איך היה האופי שלך, לא ידעתי לענות, ההכרה היכתה בי, אף פעם לא הכרתי אותך לעומק וגם אתה לא הכרת אותי, לא ידעת מה משמח אותי ומה מעציב אותי, מה גורם לי לבכות, אבל למרות הכל, הצלחת לגרום לי לחייך וגם לבכות.

המחשבות עליך עולות שוב ושוב אי אפשר לשכוח אותך כל כך בקלות, אתה שבבת אחת הפכת להיות כל העולם שלי, שתפסת את מחשבותי 3 שנים ואתה עדיין תופס אותן.

לחשוב, לתהות, לשאול... אבל לקבל רק שתיקה... תשובות אני לא אקבל.

נתתי לעצמי הבטחה, לנסות לשכוח להתגבר לעבור הלאה.

אתמול חזרתי מאילת, והכל היה מעולה, הצלחתי להתנתק מהכל וזה עזר לי מאוד.

רק חלום אחד הזכיר לי אותך, בחלומות הכל יכול לקרות אבל למרות הכל החלום נראה לי הזוי, לא מציאותי, אתה היית שונה, התייחסת אליי אחרת, חיזרת אחרי, רצית להכיר אותי לדעת עליי דברים, ואני הייתי האדישה בסיפור, אפשר להגיד ממש להפך מהמציאות. התעוררתי בתחושה מוזרה, ידעתי שמה שחלמתי אף פעם לא יקרה.

היה מעולה באילת, הים התחושה להיות חופשייה, מוזיקה בכל מקום. כאן אין דברים כאלה.

ועכשיו אני לא מבינה מה אני עושה בבית, היה מתאים לי להתנתק לעוד שבוע נוסף.

טוב שהיה, חזרתי חזקה יותר.

המזוודות שוב פתוחות, יש אווירה של חופש, יום לפני שאני נוסעת, אני רואה תמונות שלך, וזה גורם למחשבות להאיץ, אני מתגעגעת אני מודה, ולראות אותך באמת עושה לי תחושה מוזרה.

אני נוסעת כדי לנוח, טיפה להתנתק, ובעיקר לשכוח.

"זמן לשנות
לעלות בתחנה לנסוע רחוק.
לכל זמן יש זמן בשפע,
געגוע לכל דבר, לשום דבר.
מה שאת לא יכולה, את לא יכולה
מה שאת לא יכולה, את לא יכולה..."