|
 כינוי:
מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2016
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
| 4/2016
מההתחלה
אני נכנסת לפניו לדירה והוא סוגר את הדלת. אני רואה רהיטים ושולחנות ושטיחים, הכל בצבעי ארגמן וצהוב חם. קרקוש מתכת מאחוריי, הוא מניח את המפתחות על איזו שידה בכניסה.
"סרט?"
"כן, למה לא", אני עונה.
הוא מתעסק בטלוויזיה ואני בינתיים מתיישבת על הספה ממול. אחרי כמה לחיצות על כפתורים המסך נדלק והוא מתיישב לידי. בשתי תנועות חדות הוא מרחיק את הכפכפים שלו מעל כפות הרגליים ושולח יד לשמיכה אקראית שהייתה מונחת על ידו. אין רעש מלבד הצלילים שבוקעים מהרמקולים, האורות בסלון שוטפים הכל בצהוב, החדרים בהמשך מוחשכים. אני לא חושבת על כלום מלבד הרגע הנכון להתפשט.
בכל אופן עכשיו זה מוקדם מדי.
אני מרגישה את החום שמוקרן מהגוף שלו ואת הירך שלו נושקת לשלי. אני בוהה במסך של הטלוויזיה אבל בראש התמונות שמרצדות הן אחרות לחלוטין, של ידיים ורגליים חשופות, ושפתיים פשוקות וחפצים על הרצפה. אחרי שלוש שנים של חיבוקים אפלטוניים אנחנו על הספה בבית שלו כמו שהיינו תמיד; רק שהפעם אין צעירים אחרים בסביבה, חבילות פתוחות של חטיפים ובקבוקי אלכוהול ריקים.
אני לא עומדת בזה יותר ומורידה את הסוודר בצורה הכי דרמטית שאני יכולה, מקפידה שכל שריר שנמתח נמצא בטווח הראייה שלו. הלוואי שהוא שם לב שאני בלי חזייה. הלוואי שהוא רוצה לדעת איך זה מרגיש.
אני יכולה לשמוע אותו נושם. אני נשענת שוב אחורה. את רגל ימין אני מניחה בעדינות על הירך השמאלית שלו. עוברות כמה שניות ואולי אלפי דפיקות לב. יד ימין מוצאת את עצמה בטעות על הבטן התחתונה שלו.
"מה את עושה?"
אני רוצה אותו כל כך שתכף נקוות לי דמעות בעיניים.
"להפסיק?"
אני מיישירה אליו מבט אולי לראשונה בערב הזה, אחרי ארבע שעות של פטפוטים מיותרים עם אנשים שלא באמת אכפת לי מהם. העיניים הדבשיות שאני מכירה נמצאות במקומן הרגיל, האף עדיין אותו האף. הוא משפיל מבט לשפתיים שלי וחוזר להביט בי. כל השרירים אצלי בגוף מכווצים.
אולי לא הבנתי נכון את הסיטואציה? אולי למרות מה שחשבתי אני לבד בסיפור והוא מעולם לא רצה בכל זה? ואם לא, הרגעים הקרובים יהיו כנראה המשפילים ביותר שהיו לי. אני ארים חזרה את הרגל ואדחק שוב בתזוזות בלתי נראות לצד המרוחק של הספה, אולי אחרי כמה רגעים אקום כאילו בשביל להשתין. לא יעבור הרבה זמן עד שאני אאסוף שוב את הדברים שלי ואמצא דרך יצירתית להגיע הביתה.
"לא", הוא אומר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
