בלוגה של עיליתה

אז מחר היומולדת שלי,

ואני מתרגשת, כי כל היום שאלו אותי אם מחר היומולדת שלי.. וזה נחמד שאנשים באמת זוכרים אותי.

לא תיכננתי כלום, אולי אני אארגן מפגש עם כמה חברים..

היום אבא ואמא לוקחים אותי למסעדה :)

וביום חמישי הבנות מהקבוצת כדורסל (לשעבר) נפגשות..כי לי ולמעיין יש יומולדת באותו תאריך, וגם סתם מפגש קטן..

אני מרגישה עם עצמי הרבה יותר טוב בזמן האחרון מהפוסט הקודם.. ואני מרגישה ממש שמחה, אני כל היום בבצפר

עם חברות ויש לי עם מי להיות ואני מרגישה מצויין

אז רציתי לאחל לעצמי מזל טוב, אם כמה שזה נשמע אנוכי, אני מאחלת את זה לעצמי, כי מגיע לי.

אז שתהייה לי ולמשפחה המקסימה שלי שנה טובה, בריאות, כיף, צחוק, הנאה ואהבה.

עילית ♥

עכשיו אני מרגישה ממש לא קשורה.

אף אחד לא רוצה אותי, לא רוצה קשר איתי. אולי אני לא מנסה מספיק. אולי.

אני מדברת עם אותם האנשים שנמצאים יחד והם לא מזמינים אותי, זה מעליב, זה פוגע, במיוחד כשנפגשנו לפני.

הזמנתי כמה חברות אליי אבל לא.

אחרי כשאני מרגישה לא קשורה והולכת, מדברים איתי, מנסים להחזיר אותי. אבל מה זה יעזור אם במילא אני לא קשורה?

ומה זה יעזור אם אני לא אוהבת את מה שאתם עושים?

ובזמן האחרון אני מנסה להגדיר מיהי החברה הכי טובה שלי.

אני לא מצליחה, לא מוצאת. פשוט נעלם, התפוגג.

אז מה אם השתנתנתי קצת? אז מה?

זה בגלל שני אוויר בשבילכם, אז אני מרגישה דחויה ולא רצויה...

וכל פעם שאנחנו מדברים אני שותקת. כי אני מפחדת לפגוע במה שיש לי איתכם. אני מפחדת להרוס את היחסים..

אבל בעצם כשאני לא מדברת ומתחננת כל מהלך, כל מילה כל צעד.. זה משנה אותי. ואני לא רוצה להשתנות,

אבל כנראה שזה לא יעזור...

אולי אני מדברת שטויות, לא יודעת אבל זה משחרר אותי, זה פורק לי את מה שעל הלב הבלוג הזה.

ואפאחד לא קורא בו, אבל לא אכפת לי, ובמקום מסויים אני רוצה שאף אחד לא יקרא בו, כי ככה אני שומרת את זה רק לעצמי...

אז פרקתי, שחררתי קצת מהלחץ..

מנסה לחזור למה שהיה, ואני יודעת שלא יצליח לי, וזה מייאש.

יותר מדיי עובר עליי...

כל כך הרבה לחץ בלימודים האלו... ושום דבר מהם לא יוצא לי טוב, כמעט נכשלתי בבוחן אחד, ואחד אני הולכת לקבל את הציון של המבחן, שגם בו הלך לי חרא..

אני כל כך שונאת את זה. כשאתה מצליח במבחן מרגישים את זה ונשארים שמחים לכל אורך היום. אבל כנכשלים באחד,

נהיים עצובים למשך כל השבוע..

זה ממש מעצבן כי אני מרגישה שאני לא מוציאה מעצמי את הטוב ביותר, כי אני בלחץ בזמן הבחינות...

מקווה שיהייה טוב.

ליד חברים שלי אני מרגישה בזמן האחרון ממש לא קשורה, כאילו שלא צריך אותי, שאני לא תורמת לכלום ולא מפריעה לכלום,

אוויר.

ואני יודעת שאולי אם אין לי כל כך הרבה חברים בבצפר, תמיד יהיו ממקומות אחרים.. הבעיה שאני לא נפגשת איתם יום-יום...

אין לי אישיות, אני פשוט עושה מה שאומרים לי כמו פלסטלינה.. לפחות ככה אני מרגישה..

אני לא יודעת מה רואים מבחוץ, ילדה חייכנית, שאפאחד לא מכיר, או ילדה שמחה ושכולם מכירים את האופי שלה, מי היא באמת?.. זה יישאר בגדר שאלה,..

הקטע שקרה לפני שבועיים, לא יוצא לי מהראש.

כי מה שקרה לא היה מרוכז רק בהם, אלא גם בי.

היה לי יותר מידיי על הלב, לא פרקתי כלום וזה התפוצץ באותו הערב..

דיברתי עם ירדן, וזה שיחרר אותי מאוד, היא ממש ממש עזרה לי ואני מאוד מודה לה על כך..

כל מה שקרה איתו, שהוא השתנה השפיע עליי מאוד כי בסה"כ היינו חברים ממש ממש טובים, וזה התנתק בבום.

לא הבנתי איך זה קרה, ולא נראה לי שהוא הבין ויידע שאני בכלל קיימת, שאני רגישה גם לדברים האלו, ואם כן,

זה עצוב כי הוא הייה יותר מסתם ידיד..הוא היה חבר אמיתי.. עכשיו הוא.. סתם.

לפעמים הייתי רוצה מאוד לחזור ליסודי, לימים שלאפאחד לא הייה אכפת מה חושבים עליו. הלוואי והייתי חוזרת להיות כזאת,

בזמן האחרון כל הקטע של מה חושבים עליי מציק לי יותר מידיי.. לא רוצה את זה.. בא לי לעשות מה שבא לי.. אבל זה

מגביל אותי, זה חזק ממני.

הייתי רוצה גם לחזור לו' פטל, הכיתה הכי. אני כל כך הייתי מחוברת אליה וזה נגמר, לתמיד, ואני חושבת שאני עדיין לא מעקלת את זה..

אז זהו.. לבנתיים, מקווה שנהנתם כמה שאפשר =\ 

עילית