כשהוא חזר לענייניו וניתק את מבטו ממבטי שמתי לב למה שעשיתי. כל האנשים שרקדו קרוב אליי הסתכלו עליי כאילו אני מטורפת, אחוזת דיבוק, מורנה נראתה מבולבלת ומודאגת וקרוב לוודאי שהרסתי לה חצי ערב שיכל להיות מושלם, רוב יכעס עליי כשאני אספר לו מה קרה באמת ואני.. פגעתי בעצמי.

יצאתי החוצה בסערה, מבטיהם של כולם עקבו אחריי עד שנעלמתי מאחורי הדלתות הגדולות.

“מיי.” רוב השיג אותי “מה לעזאזל קרה שם עכשיו?” נשמתי עמוק “אני אספר לך.. אבל בבקשה, אפשר שנעוף מפה כבר?” התחננתי ואז קארסי יצא החוצה “לא” אמרתי בפשטות. לא היה איכפת לי לעשות דרמות גם כי כבר עשיתי אחת וגם כי היינו בלובי של האולם שהיה ריק מאיש מלבד קארסי, רוב ואני כמובן. “חכי” הוא ביקש “מה?! אני-לא-רוצה-לדבר-איתך” אמרתי עם רווח בין מילה למילה “מיי” הוא ניסה להתקרב ורוב עמד בדרכו “אחי..” רוב אמר וקארסי הסתכל עליו ואז עליי והלך.

“קח אותי הבייתה” ביקשתי ויצאנו לחנייה.

~

“אז למה התחרפנת כל כך ושברת את הכוס? יכלת פשוט לא לשתות” גירדתי בראשי

“אני לא יודעת למה שברתי אותה.” אמרתי בהיסוס “טוב, אני יודעת. אבל עשיתי את זה בלי לשים לב.. התעצבנתי כל כך על זה שהם..” שתקתי והסתכלתי על רוב “אני כל כך מצטערת” ליטפתי את פניו היפות “לא מגיע לי אותך.” הוא הסתכל עליי מבולבל אך כועס “מה?” שאל “אתה מנסה לתקן אותי,שאני אפסיק לאהוב אותו אבל אני עדיין אוהבת אותו”. הוא בלגן את שיערו “אני מצטערת.. אני יודעת שאני אוהבת אותך אבל הוא כמו קוץ, לא רציתי להאמין לזה עד ששמתי לב מה קרה לי כשראיתי אותו מתנשק איתה.” הוא הניד בראשו “מצאתי את האחד הנכון שלי בזמן הלא נכון” הוא נאנח ופתח חלון "בבקשה אל תכעס עליי.” אמרתי ונשקתי לו בלחי "לילה טוב" אמרתי ויצאתי מהמכונית שלו, הוא מיהר לנסוע ואני נשארתי על שביל הגיחה ונתתי לדמעות לזרום, כאב לי שהכאבתי לרוב ושקארסי גרם לי להתרסק ככה.

הרינגטון של קארסי נשמע מתוך התיק שלי ועניתי "מה?” זה היה הדבר היחיד שיכלתי להגיד בלי שירעד לי הקול "איפה את?” הוא שאל "אני רוצה לדבר איתך עכשיו" הוא אמר "אני לא רוצה אנדרס, תניח לי כבר! הרסת לי את החיים אתה לא מבין?!” צעקתי והקול שלי יותר מנשבר, כבר בכיתי.

ראיתי את האוטו שלו חונה במקום הקבוע “לך מכאן!” צעקתי בטלפון ועם זאת אליו כשהוא מתקרב אליי.

תפסתי את פניי ובכיתי כשהוא עטף אותי בידיו הגדולות “ששש” הוא לחש כשהוא מחבק אותי.

ישבנו על השביל החנייה “אל תבכי” הוא ביקש “אתה הורג אותי” אמרתי והסתכלתי בעיניו, הוא חייך “זה לא יכול להיות.. כי את עושה לי טוב” הוא נשק במצחי ושוב פעם הייתי שלו.

הנדתי בראשי “אני מוציאה את הטוב בך, אבל אתה מוציא את הרע ביותר ממני. אין דבר שאני לא אעשה בשבילך, אבל אתה לא נותן לי כלום.” אמרתי והסתכלתי עליו.

“למה את אומרת את זה?” הוא שאל “כי אתה יודע שאני תמיד אהיה שם. אולי בגלל זה לא איכפת לך שאתה לוקח לי הכל ורואה איך אני נשברת.” הוא השפיל את מבטו "אתה תמיד חושב שתוכל להציל אותי בסוף, אבל אתה הורג אותי לאט.. ואני ממשיכה להחזיק מעמד כי אני אוהבת אותך.” הסתכלנו אחד לשני בעיניים והוא ליטף את פניי “איך אני אמורה לעזוב אותך אם אתה מסרב לתת לי ללכת?” הוא חייך “אין לי מושג איך נתתי לך כל כך הרבה שליטה.” הוא שתק. שתק והקשיב. שתק וחיבק אותי. “כל פעם שאתה חוזר אני מאמינה לזה, אבל אני יודעת שאתה לא באמת מתכוון לזה.. אז אני יוצאת עם חברים, אני צוחקת עם החברות שלי, אני מפלרטטת עם בנים, אני הולכת למסיבות, אני רוקדת ומשתכרת, אני לומדת, אוכלת, ישנה אבל אני לא מפסיקה לחשוב עליך, בכל דבר שאני עושה או חושבת אתה צץ לי בפתאום בראש ומרסק לי את הלב..” אמרתי והוא חיבק אותי חזק, נושם את ריח שיערי עמוק “את מסטולה קצת.. כנסי לישון טוב?” הוא אמר ואיכשהו הרים את שנינו ועמדנו.

הוא ליווה אותי עד דלת הכניסה “תתקשרי אליי מחר” הוא אמר וסגרתי את הדלת בשקט.

~

יומולדת 18 למורנה.

כיאה לדוגמנית המובילה את קולקציית החורף לשנת2012/2013, מורנה שכרה אולם במרכז העיר והזמינה את כל בית הספר. התנאי היה 'מתנה בכניסה'.

תחילה נפגשנו הבנות אצלה בבית התארגנו בשמלות יפות ועקבים גבוהים ואז נסענו בלימוזינה שהוריה שכרו לה אל האולם. כמובן שהיא סידרה שיהיו צלמי פפרצי בכניסה ויצלמו אותנו נכנסות למסיבה הכי חמה של החורף.

“היי” אמרתי והתיישבתי ליד רוב. הוא ישב על הבר הריק ושתה מכוס בירה. “אנחנו יכולים לדבר?” הוא משך בכתפיו “תראה, אני מצטערת.. לא התכוונתי לפגוע בך.” הוא הסתובב עם גבו אל הבר “מיי, לא משנה כבר.. הסליחה שלך תעזור לאף אחד מאיתנו” הסתכלתי עליו מתקשה להבין “את מתנצלת עכשיו על זה שאת לא אוהבת אותי נכון? את מתנצלת על זה שאת אוהבת את ה.. הזה שלך נכון? את צרחת עליי שלא מתנצלים על הרגשות נכון?” שתקתי "אני פשוט לא רוצה לאבד אותך" אמרתי “את לא.. לצערי אני לא יכול להתרחק ממך” הוא אמר והלך. דפקתי את ראשי על הבר, תרתי משמע.

“מה להביא לך?” הברמן המשועמם פנה אליי “לא יודעת..” חייכתי חיוך מדוכא “אני אכין לך קוקטייל פצצה!” הוא אמר וניגב את ידיו עם מגבת “שיהיה חזק” אמרתי והוא חייך.

“מה את עושה פה בואי לרקוד” מורנה באה, לבושה בשמלה המלכותית שלה “אני מחכה לקוקטייל שלי“ אמרתי "אה תתייחס אליה יפה גסטון, היא החברה כי טובה שלי” היא אמרה לברמן והוא הנהן בראשו כמאשר “בבקשה” הוא אמר והניח לי כוס גבוהה עם סוכר וורוד בקצה שלה “תודה רבה” אמרתי ולקחתי את הקוקטייל “רגע” אמרתי וחיפשתי בתיק היד שלי כסף קטן “מה את עושה? זה עליי! טוב.. על מורנה” הוא אמר וצחקתי “לא נו, טיפ בשבילך” אמרתי והמשכתי לחפש “הטיפ שלי להערב יהיה לראות אותך מחייכת “לא הייתי בונה על זה” אמרתי ושמתי לו שטר של 20 .

~

“בואי שבי איתנו” מילי אמרה על השולחן המעורבב בנים בנות של הטיול לחוף הים. “איפה מורנה?” שאלתי והתיישבתי “מסתובבת.. בודקת שאף אחד לא נכנס בלי מתנה” ריק אמר וכולם צחקו “לא תתחתני עכשיו שבע שנים” לוסי אמרה והצביעה על פינת השולחן שישבתי מולה “יש לה זמן עד שהחרמן הקטן שלנו פה יציע” ריק אמר וטפח על שכמו של רוב. “רוברטו!” ריק צעק כשרוב קם והתרחק מהשולחן “מה יש לו?” ריק שאל אותי ואני קמתי והלכתי אחרי רוב “היי!” תפסתי את אחת כתפיו וסובבתי אותו “אני באמת צריך להתרחק ממך קצת” הוא אמר והתכוון שוב להתרחק “לא!” אמרתי ומשכתי אותו אליי “אני לא יכולה בלעדייך!” אמרתי והוא הסתכל בעיניי “נפרדת ממני אתמול את זוכרת?” הוא שאל בציניות “אני לא יודעת מה לעשות!” אמרתי חסרת אונים “אז מה את רוצה ממני?” הוא שאל בחיוך וגלגל עיניים מבריקות “אל תרחיק אותי” נצמדתי אליו “אני לא מבין אותך..לכי אליו כבר! מה את רוצה ממני?” נאנחתי והשפלתי את מבטי “אני לא רוצה להיות איתו! אני רוצה להיות איתך אבל..” הוא צחק ונשם עמוק “את אוהבת אותו” הוא אמר ושתקתי “מיי.. מיי..” הסתכלתי עליו “מה את רוצה שאני אעשה?” משכתי בכתפיי והצמדתי את מצחי אל החזה שלו.

הרגשתי אותו נאנח ואז את ידיו תחילה על ראשי, על צווארי ואז על מותניי.

“רוצה ללכת הבייתה?” הוא שאל והרמתי את ראשי “לא. אני רוצה להישאר ככה כמה זמן” הוא המשיך לחבק אותי. “בואי נשתה משהו” הוא אמר “אתה לא נוהג?” שאלתי והוא הניד בראשו “מונית” הוא הסביר “אז יאללה “אמרתי בחיוך כשהגענו לברמן “הו! אני חייב לך שטר של 20 !” הברמן אמר וצחקתי “מה בשבילכם?” הוא שאל “אני אקח שליש הייניקן והיא קוסמו” רוב אמר והברמן הסתובב לעשות את עבודתו.

“על מה הוא חייב לך כסף?” רוב שאל אחרי שהמלצר התרחק “שילמתי לו על קוקטייל שמורנה כאילו קנתה לי.. לא משנה” רוב הנהן בראשו “בבקשה” הוא הגיש לנו את המשקאות שהזמנו "תודה" אמרתי בחיוך.

שארית הערב עבר מעולה מבחינתי. רוב ואני ישבנו בשולחן מבודד מההמונים ודיברנו, על כל המסביב ולא על העניין המרכזי. על העתיד, על ישראל, על המשפחות של כל אחד.

הערב הסתיים בארבע לפנות בוקר.

“איך זה שהשתכרת יותר ביומולדת שלי ממני?!” מורנה שאלה בצעקות ואני צחקתי.

היא לקחה אותי אליה הבייתה עד שאתפכח ואוכל לחזור הבייתה.

“כמה שתית?” היא שאלה והורידה לי נעליים “רוב הזמין לי קוסמו, מוחיטו ולונג איילנד” אמרתי בחיוך מאושר וצנחתי אחורה על מיטתה “רוב? אני ראיתי אותך קונה קוקטייל.. את לא זוכרת?” היא שאלה והחליפה את השמלה היפה שלה לפיג'מה מרושלת. “אה כן! המלצר הכין לי!” אמרתי בהתלהבות “אז זה ארבעה קוקטיילים גברת, אני משתיים הייתי שיכורה עד שראיתי את מצבך” היא אמרה והלבישה אותי בפיג'מה שלה.

“סמס” אמרתי “שלחתי לאימא שלך סמס ממך שהלכת לישון אצל מורנה כי שכחת את המפתח באחד מהתיקים האחרים” מורנה אמרה “לא. יש לי סמס!” אמרתי בלחץ וחיפשתי אחר הפלאפון שלי “רוב” אמרתי אחרי שמצאתי אותו @לילה טוב אלכוהליסטית.:)@ “רוב....” אמרתי באנחה “הכל בסדר בניכם?” היא שאלה והורידה איפור מולי “לא כל כך” היא הסתכלה בי מופתעת “לא סיפרת לי!” היא אמרה פגועה “אחרי האפטר פארטי של התצוגת אופנה? אז קארסי.. ואז נפרדתי מרוב ואז שוב קארסי.. לא יודעת מה לעשות!” היא צחקה “אז זה מה שעושים! מונים יתרונות וחסרונות!” היא אמרה ונשכבה לידי “אל תרדמי!” היא הורתה לי “אני לא יכולה לישון בלי חושך מוחלט” היא נראתה מרוצה מעצמה “נתחיל מרוב” היא אמרה “חסרונות.” נאנחתי “אין לו חסרונות.. רוב מושלם!” אמרתי עם חיוך חלומי “אז יתרונות.” היא הכינה את ידיה לספירה “הוא רגיש, וכל כך בלתי יאמן! וכל הבנות מקנאות בי” אמרתי והיא צחקה מהיהירות השיכורה שהייתה לי "אני מחשיבה את זה כיתרון 1! מה עוד?” התיישבתי ונשענתי על הקיר “הוא אומר בדיוק מה שאני צריכה לשמוע וכאילו.. לא יכולתי לצפות למשהו יותר טוב” היא הנהנה בראשה וסימנה בידיה 2 אצבעות "הוא ג'נטלמן, הוא פותח את דלת המכונית שלו כשהוא אוסף אותי" אמרתי בחיוך ואפילו היא נמסה בחיוך מאוהב "3! יאללה!” אמרה ואני חשבתי "והוא תמיד אומר לי שאני נראית יפייפיה הערב" אמרתי בחיוך "4 מה עוד?” היא שאלה ואני חשבתי “הוא מכבד את המרחב שלי ואף פעם לא נותן לי לחכות והוא מתקשר בדיוק מתי שאמר שיתקשר” אמרתי בגאווה “וואו!” היא אמרה מתרשמת וידיה סימנו 7

“הוא קרוב לאימא שלי, ומדבר על עסקים עם אבא שלי, ראית” היא הנהנה בראשה ו9 אצבעות מורמות “הוא מקסים ויקר לי ונוח לי איתו.. אבל אני מתגעגעת לצרוח ולריב, ולהתנשק בגשם, ושיחות בשתיים לפנות בוקר שאני מקללת אותו עד שהוא מרגיע אותי.. להיפרד ולחזור זה.. זה כמו רכבת הרים" הסברתי לה "קצת מהירה" היא חייכה "ואני אף פעם לא חשבתי שאני אוכל להרגיש ככה"היא עיקמה את אפה "עברנו לקארסי? כי אין לי יותר משתי ידיים!” היא צעקה עליי "חזרנו לרוב" היא אמרה ואני הייתי נחושה "רוב? יש לו חסרון אחד" אמרתי "הוא יכול להיות כל כך עיוור ולא לראות שהחיוך שלי לא אמיתי ושהלב שלי לא נשבר כל פעם מחדש כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי כי אני לא מרגישה שום דבר בכלל!” אמרתי כועסת "אבל קארסי כל כך פראי ומטורף, פשוט כל כך מתסכל ומדבק ומסובך... וזה נגמר עם כל כך הרבה כאב" שתקתי, גם היא שתקה "את יודעת את התשובה בייבי" היא אמרה והדמעות החלו לזלוג לי "אני יודעת" אמרתי וניגבתי את הדמעות "זה אנדרס, זה תמיד היה אנדרס. ואני לא יכולה להיות איתו.. ואני אוהבת אותו יותר ממה שאני אוכל אי פעם להרגיש או להגיד במילים...אבל אני לא יכולה לפרק משפחה, זה יותר מדי בשבילי לשאת על המצפון הקטן והמלוכלך שלי.” היא הנהנה בראשה כמבינה "מה אני יכולה לעשות?” שאלתי מחכה לעצה שתשנה את הגישה המחורבנת שלי "זה לא מה את יכולה לעשות זה מה את צריכה לעשות וכרגע, זה להתרחק מקארסי כמה שאפשר בלי טלפונים, בלי סמסים ובלי להיפגש איתו. רק ככה תוכלי להתגבר עליו".

~

התעוררתי בבוקר "מה השעה?” שאלתי את מורנה לידי צופה בטלוויזיה "שתיים אחה"צ" היא אמרה "אויי ואבוי לי!” אמרתי וקפצת במהרה "אבא שלך התקשר אמרתי לו שהיינו אתמול עד מאוחר בחוץ ואת עדיין ישנה. תרגעי" היא אמרה "מה את עושה ערה כל כך מוקדם "רוב התקשר אליי" היא אמרה ואני הסתכלתי עליה מבולבלת "למה?” שאלתי והיא נאנחה "טוב במקרה כזה זה מוזר כי לא יודעת אם מישהו אחר צריך לספר לך אבל זה ממילא בכל האינטרנט והעיתונים והטלוויזיה" היא אמרה והלב שלי החסיר פעימה "אימאל'ה מה קרה?!” שאלתי בלחץ "קארסי... אנדרס.. אה.. ליאה ילדה.” היא אמרה וקפאתי.

“מיי" מורנה אמרה ועצמתי את עיניי "מיי דברי איתי קצת" היא המשיכה לדבר ואני לא רציתי לשמוע את הקול שלה, רציתי לשמוע אותו.

“היי... מיי קומי.” הקול שלו, הקול הנמוך והסקסי שלו “הזמנתי לנו ארוחת בוקר מבית הקפה למטה

“אולי תתקלחי? שתית הרבה אתמול” הוא אמר ועל פניי נפרש חיוך גדול “אז את ערה” הוא אמר בחיוך כשהצצתי מבעד לכאב הראש שלי.

פעמון הדלת צלצל והוא ניגש לפתוח. קמתי ומיהרתי למקלחת, עשיתי שטיפה מהירה וחמימה, צחצחתי שיניים ולבשתי טרנינג שלו.

יצאתי מהמקלחת והוא סידר את האוכל על השולחן “תאכלי ותשתי אחר כך כדור אספירין” הוא אמר ואני הנהנתי בראשי. חטפתי קוראסון שוקולד ואכלתי אותו במרץ “רעבה משהו?” הוא שאל וצחקתי “שים לי סוכר בנס קפה” אמרתי בקול מפלצתי והוא צחק “מיד” הוא החזיר באותו קול “דיי!!” אמרתי צרודה והתיישבתי עליו “את יכולה גם לא לדבר” הוא הציע בציניות “אז תשתיק אותי” אמרתי מתגרה “את בטוחה?” הוא שאל והוציא לשון מלאה בקוראסון “לאא!!” צעקתי אבל הוא תפס אותי ונישק אותי בצוואר.

“הנה הנה” הוא אמר והוציא לשון נקייה אחרי שלגם מהקפה שלו “עכשיו תשתיק אותי” אמרתי בחיוך והוא נישק אותי.

שקט. חייכתי. פקחתי אט אט את עיניי ומורנה ישבה מולי המוח קלט במהרה את המציאות המכוערת והמרה שחייתי במיץ שלה והדמעות החלו לזלוג. "אני לא רוצה לבכות" ייבבתי "את יכולה לבכות" היא אמרה וחיבקה אותי "לא.. תינוק זה משהו משמח!" נשמתי עמוק וקמתי מהמיטה, התחלתי ללכת בכל החדר "מה אני צריכה לעשות, כאילו לא ידעתי ולחכות שהוא יספר לי? או להתקשר להגיד מזל טוב? ללכת להגיד מזל טוב?” דיברתי מהר ובלחץ "להירגע!” היא צעקה "בסך הכל תשלחי איזה זר פרחים שכתוב 'מזל טוב להולדת הבלה בלה שלכם' טלפונית וסיימת את זה.” הנהנתי בראשי "תביאי את הטלפון שלי" אמרתי וחטפתי לה אותו מהיד "שלום" אמרתי אחרי שענו לי "אני רוצה לעשות משלוח...... כן לזוג שנולד להם תינוק......... בלונים ושוקולד סבבה..... צבעים שמחים.....לא יודעת.. אחד מכל צבע חוץ משחור זה למוות...... שוקולד?... מריר.” אמרתי בלי להסס "לא לא לא רגיל רגיל.. כן שוקולד רגיל..... כמה? טוב" נתתי את מספר כרטיס האשראי שלי ואת כתובת הדירה של קארסי ומורנה הקפיצה אותי הבייתה.

~

הלכתי בחדרי בוכה אבל מנסה להתעלם מהדמעות. ניסיתי לחשוב על דברים.. על כל דבר רק לא על זה שקארסי אבא.

ברגע זה ידעתי שכל דבר שלי איתו נגמר ולתמיד.

אין שום פרצה שבגדר, הוא לא יכול להיפרד מליאה יותר, היא לא יכולה להחליט לא להביא את התינוק לעולם ואני לא יכולה להיות 'האישה האחרת' בשום פנים ואופן.

בערב קיבלתי שיחה מרוב "היי" הוא אמר מצידו האחד של הטלפון "היי" אמרתי "איפה את?” הוא שאל "בחדר.. מהבוקר בערך" באמת לא יצאתי מהחדר מהרגע שהגעתי הבייתה, כמה גיחות מהירות למטבח ולשירותים אבל לא יותר מזה. “רוצה שאני אוציא אותך קצת להסיח את דעתך?” שרטטתי את העיגולים הצבעוניים על השמיכה שלי "לא.. אני לא במצב יפה לראות" אמרתי והוא צחק "תתקשרי אליי בכל שעה, מה שאת רוצה" הוא אמר ואני נאנחתי "ביי" אמרתי וניתקתי את השיחה.

~

ככה בערך עברו הימים שלי. בבטלה גמורה. מהמטבח לחדר, מהחדר למקלחת.

לא ראיתי טלוויזיה חוץ מסרטים, לא השתמשתי באינטרנט, לא קראתי עיתונים.

ככל שהייתי כל כך רחוקה מכל הפרסומים והחגיגות על הצאצא היורש החדש הלב שלי היה מעורבב שם איפשהו, אבל הראש, הראש עבד 24/7 להרחיק את הדמעות מהלב הדפוק שלי, והיו לי כמה וכמה תובנות.

“מיי, יש תוכנית מצחיקה עכשיו וסבתא מכינה בלינצ'ס עם ריבת חלב" אחותי נכנסה חצי גוף לחדרי החשוך "את באה? כי אתמול לא באת.” היא שאלה אחרי קצת זמן. “אני באה" אמרתי.

קיבלתי החלטה בכמה ימים האלה שהייתי מנותקת מהכל קצת.

“תראו מי החליטה להופיע!” אבא שלי אמר בשמחה "תקשיבו רגע..” נעמדתי מול ארבעתם "יצא לי לחשוב קצת עם עצמי" אמרתי "במאורה!” אחותי אמרה וצחקה עם הוריי "ששש זה חשוב! נו!” אמרתי והם הפסיקו לצחוק "אז יצא לי לחשוב קצת ואני כבר בת 19 שזה נקרא כבר בוגר בישראל ולא באתי לשאול אתכם רק לשתף אתכם בהחלטה שלי.” פאוזת מתח "אני.....

~

“אני קיבלתי הרגע טלפון.. והקדימו את משחק פתיחת השנה בספרד.” ליאה הסתכלה עליו עקום "צריך להתחיל לארוז, יש לנו מחרתיים טיסה".

~

“זה כל כך ספונטני מצידך" מורנה אמרה "אני צריכה קצת להתרחק" אמרתי "אני אתגעגע אלייך" היא חיבקה אותי "אני אתגעגע אלייך גם.. אבל אני אחזור, המשפחה שלי כאן" אמרתי בחיוך והיא חייכה והזילה דמעה "מתי את עוזבת?” רוב שאל "תחילת שבוע הבא" עניתי "שלשה ימים?” מורנה שאלה ואני הנהנתי בראשי "וואו! את לא כל כך צפויה כמו שחשבתי" הוא אמר וצחקתי "אני אתגעגע אליכם כל כך" חיבקתי את שניהם.

דפיקה נשמעה בדלת. “יש מישהו בבית?” מורנה שאלה ואני הנדתי בראשי "הם הלכו לקנות לי ציוד בזמן שאני אורזת" אמרתי בחיוך "אז בואי תפתחי ובנתיים ניקח משהו לאכול! אני גוועת!” מורנה אמרה ושלשתינו ירדנו למטה.

פתחתי את הדלת וקארסי עמד בפתח "היי" אמרתי מופתעת "ראיתי שהמכונית לא כאן אז הנחתי שאת לבד.. אפשר להכנס?” הוא שאל "מורנה ורוב כאן" אמרתי "לא אנחנו לא!” מורנה צעקה "נדבר איתך יותר מאוחר" היא משכה את רוב אחריה והם יצאו מביתי "בוא תכנס" אמרתי והוא צחק "תעלה אני שנייה באה" הוא עלה ואני נשמתי עמוק אחרי שהוא נעלם במעלה המדרגות.

נכנסתי לחדר "את עוזבת או משהו?” הוא עמד ליד המזוודות שלי "אה.. כן" עניתי וסגרתי את הדלת מאחוריי "לאן?” הוא שאל מבולבל "אני חוזרת לישראל.. אני צריכה... אני רוצה! להתגייס לצבא" הוא שיחק עם אחד הריצ'רצ'ים של אחת המזוודות "אבל אמרת שאת לא רוצה" הוא אמר "כן.. לא רציתי כי לא חשבתי שאני יכולה להיות לבד בלי ההורים שלי אבל מצאתי דרך להסתדר" הוא הנהן בראשו כמבין "הפתעת אותי..” הוא אמר ונשען על שידת המחשב "למה?” שאלתי האווירה הייתה טעונה מאוד "כי באתי לספר לך שאני עוזב" הוא אמר "אויי " אמרתי וצחקקתי בעצבנות "כן. לספרד, לשחק ב..” קטעתי אותו "אני יודעת, אני מעודכנת בענייני הכדורגל אתה לא זוכר?” שאלתי והוא חייך והנהן בראשו "אז זאת פרידה" קבעתי "כן..” הוא אמר.

“תראי, אני לא יודע איך לעשות את זה" עיקמתי את אפי "אני לא רוצה שזה יגמר ככה..” הוא אמר והציג את המרחק בנינו. אני עמדתי צמודה לדלת החדר והוא עמד שעון על שידת המחשב שהייתה בקצה השני של החדר "הייתה לנו תקופה ארוכה ביחד" הנהנתי בראשי "נכון שהיו עליות וירידות אבל.. תמיד היינו 'אנחנו'. ביחד" הנהנתי בראשי שוב, הדמעות מעקצצות באף "תקופה שלא אשכח לעולם" הוא היה קרוב אליי "אני רוצה שתדעי שאהבתי אותך כמו שלא אהבתי אף אחת אחרת" חייכתי "שינית אותי" הוא אמר ואני הסתכלתי עליו בהפתעה "באמת, גרמת לי להסתכל על החיים אחרת, להעריך דברים.. לא משנה איך וכמה זה יעלה לי" חייכתי "ורציתי להתנצל, אני יודע שלא תכננו שזה מה שיקרה וזה באשמתי" הנדתי בראשי "לא מצטערים על דבר כזה.. ככה הגורל רצה ותראה, עכשיו יש לך תינוק" הוא חייך "לא.. אני מצטער שהתייחסתי אלייך ככה, הייתי אגואיסט, לא יכלתי לסבול את זה שאני אאבד אותך" הנהנתי בראשי כמבינה "אני יודעת, תעזוב את זה, זה מאחורינו עכשיו" הוא חייך "מה יש לך להגיד?” הוא שאל וניגב את דמעותיי ואני שחררתי אנחה בצחוק עצוב "כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת מאיפה להתחיל" אמרתי והוא משך אותי להתיישב על המיטה, גרר את כיסא המחשב והתיישב מולי "מההתחלה" חייכתי אליו "מההתחלה? אתה בטוח?” הוא משך בכתפיו "אז ככה הייתי בבית החולים באותו הלילה ההוא, בין הקירות הירוקים האלה והעיניים של הרופאים.. אפשר להגיד שהתאבנתי כשראיתי אותך יושב שם לידי" הוא צחק "הלכת רחוק" הוא אמר ושתקתי "תמשיכי" הוא אמר והתאמצתי להיזכר.

“איך שחשבתי שאתה הולך לנשק אותי מתוך רחמים אחרי הסרט הזה..” הוא צחק “לקחת את זה קשה” הוא אמר “אחרי כל השאלות שלך אחרי הסרט הייתי בטוחה שתנשק אותי!” התגוננתי “מה שאלתי?” הוא שאל “איך החיים בישראל, איך בית הספר, איך העיר?, איך הבנים?, יש לך מישהו מיוחד שם? ועוד ועוד” אמרתי והוא צחק “אני מכחיש” הוא אמר וחייכתי “בכל אופן, אחרי ההודעה שהשארת לי..” אמרתי בחיוך משחזרת את הרגע “הייתי מוקסמת לגמרי” הוא הנהן בראשו “כן אני זוכר את ההודעה שלך” הוא חייך “שעות שכבתי במיטה וניסיתי להירדם בכוח אבל חשבתי עלייך אם אתה מאוהב במישהי, חלמתי שתדפוק לי בדלת ותגיד לי שהיה מקסים לפגוש אותי” אמרתי בגאווה “חבל שלא באתי” הוא אמר ואני משכתי בכתפיי “לא יודעת מה לגבייך אבל אני הייתי מוקסמת מהדייט הראשון שלנו, שבאת לקחת אותי לאכול אחרי ארוחת ערב?” הוא צחק “זה היה מביך! עם אבא שלך והחולצה של הנבחרת” הנהנתי בראשי וצחקתי בקול רם “מהרגע שיצאתי מהמכונית שלך הייתי בעננים, לא האמנתי כאילו ש'קארסי' לקח אותי לארוחת ערב” הוא צחק “אני זוכרת שחשבתי לעצמי שזה יהיה חד פעמי כן? אבל חשבתי לעצמי שהאם אי פעם תדע שהקסמת אותי ככה” הוא עשה שרירים ומבטים חושניים “ואז שבאת לכאן והכנו מרק” הוא חייך “הטרפת אותי באותו ערב” הוא אמר ואני חייכתי ונשכתי את שפתיי “זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלנו” אמרתי ושתקתי “מה?” הוא שאל “ואז התחיל האקשן” אמרתי בחיוך והוא חייך “עברנו דרך ארוכה ביחד” הנהנתי בראשי “רציתי לשאול אותך כשראיתי את המזוודות.. את עוזבת בגללי?” חייכתי חיוך קטן “כן.” עניתי בפשטות “את לא צריכה..” הנדתי בראשי “אני צריכה! תאמין לי” חייכתי “המקום הזה שיגע אותי” הוא הסתכל בי בעיניים רכות “אני אהיה בסדר” אמרתי “בטוחה?” משכתי בכתפיי “לא” חייכתי “בינתיים אני לא מבינה למה בלעדייך אני לא מצליחה לנשום וזה כאילו אני מדממת דמעות!” אמרתי והדמעות זלגו אבל הוא צחק והתיישב לידי “אבל אני אחזיק את הזיכרונות שלנו ככה נישאר ה'אנחנו' האלה שמדברים עליהם לנצח” אמרתי והוא שוב צחק.

אחרי הרבה זמן שדיברנו והעלנו זכרונות ליוויתי אותו לדלת הכניסה.

“ביי” אמרתי וחיבקתי אותו חזק “אני אתגעגע אליך” אמרתי ובכיתי אל הכתף שלו “אני אוהב אותך” הוא אמר “בהצלחה” הוא אמר והחזיק בכתפיי “חיילת!” הוא אמר והצדיע “אני בטח אראה אותך ב.. כל מקום בערך” אמרתי “אני אתחיל לעקוב אחרייך בפייסבוק” צחקנו “תרגישי את הלב שלי” הוא לקח את ידי ושם אותה על החזה שלו והרגשתי את פעימות ליבו החזקות “אני לא רוצה לעזוב אותך, ברגע שאני אכנס לאוטו ואסע מכאן זה כאילו שאני חוטף התקף לב” הוא אמר ואני נישקתי אותו בלי אזהרה מוקדמת. נשיקה אחרונה. בנשיקה הזאת עלו במוחי כל הפעמים שהתנשקנו מהפעם הראשונה שהתנשקנו, לפעם שבאתי אל ביתו שיכורה ונואשת, לפעם הראשונה שלנו עד לפעם האחרונה שהוא נישק אותי בגשם אחרי שרבנו . “עכשיו לך” אמרתי בחיוך ועיניים דומעות "את..” סתמתי את פיו עם ידי "ששש.. זה מספיק קשה בלי מילים" הוא הנהן בראשו “להתראות” הוא אמר והסתובב.

צפיתי בו הולך למכונית שלו ואני מרפה ממנו בפעם האחרונה “ביי” לחשתי מבין הדמעות, שלוש נשימות קצרות ומקוטעות היו לי כשראיתי את המכונית שלו חולפת על פני ביתי ואז נשפתי החוצה וסגרתי את הדלת.

~

'קריאה אחרונה לטיסה 216 לישראל' הכריזה הודיעה וקמתי “זהו זה” אמרתי בחיוך וחיבקתי את כולם לפי תור. “בהצלחה מיי!” צעקה לי מורנה ורוב חייך אליי. חיבקתי את אחותי האהובה חיבוק אוהב וכואב כשהיא בוכה “תתקשרי אלינו כשאת מגיעה לארץ” אימא אמרה ולקחה את אחותי הקטנה אל ידיה ואני הנהנתי בראשי “ביי” אמרתי והצגתי את כרטיס הטיסה שלי והלכתי בשרוול למטוס.

אחרי 11 שעות טיסה ושינה התעוררתי וראיתי את ישראל בין העננים 'חזרתי הבייתה' חשבתי בחיוך.

כל השנתיים הבאות תוכננו לי בראש כבר, אני אגור בבית הישן שלנו ואסתדר עם המשכורת של הצבא וחלק מהחסכונות שלי לאוניברסיטה.

אחרי הצבא... זה העתיד ועליו עוד לא חשבתי אבל זה לא עניין אותי חזרתי הבייתה, לעיר שלי, איפה שהכל בטוח ופשוט ומוכר, עם החברים שלי ורק חיכיתי לערבים הארוכים שלנו ביחד לשכוח מהכל ולהתחיל תקופה חדשה בחיים שלי.

וקארסי, אנדרס... יישאר חלק ממני תמיד.

אהבת נעורים וכמו כל אהבת נעורים, גם זאת נגמרה בכאב בלתי נסבל אבל עם כל כך הרבה אהבה.