כמה משחרר זה לבכות , להוציא את הכל , לראות את המסך מטושטש מבין הריסים שפתאום מרגישיםם כל כך כבדים .
איך הכל מסתבך לי בדיוק שחשבתי שהסתדר .
שהולכת להיות שנה נפלאה וכיפית ושהמזל שלי השתנה , ושזהו העבר נשאר מאחור , מה שהיה - באמת היה .
אבל איך איך זה קורה לי , איך ברגעים שאני בטוחה שהכל מסתדר הכל רודף אותי חוזר להפעיל את הדמעות .
איך , איך בדיוק בשבוע , אפילו לא שבוע ! בשלושה ימים האחרונים אני בוכה על כל הסיפור של הריקוד ואורי ,
ואני חוזרת פעם ראשונה לסטודיו , והבנים מגן יבנה מתקשרים , ואיך כל הדברים האלה
עם קשר ישיר לאורי קורים באותו שבוע שיובל שולחת לי הצעה לרקוד בלהקה של גן יבנה ,
עם אותם מורים ששיקרו לנו , ושכל כך כואב לי רק לחשוב עליהם .
דמעות עולות לי רק מלהתחיל להכניס את המחששבה הזאת לראש שלי , ושוב המסך מטשטש מתחת לריסים .
ואני אבודה , אני לא יודעת מה לעשות , מצד אחד הריקוד כל כך חסר לי אני רואה בי , אני רואה את השינוי
אני רואה שמשהו נעלם בי מאז הפרשה . ולרקוד , אפשר בכל מקום , אבל חסר לי גם המוטיב של האנשים האלו ספציפית ,
והמסגרת הזאת עם החברה הזאת והמקצועיות הזאת , והבדיחות שלנו והאויבים שלנו והרמה שלהו , וכל מה שעברנו ביחד .
ועכשיו היא מצעה לי את הדבר המפתה הזה , לחזור לרקוד , איתם , אבל איך אני יכולה להרשות לעצמי את זה ?
לרקוד איתם , אחרי כל מה שהם עשו , אחרי כל השקרים , והבגידות והטרדות .
איך אני יכולה לעשות את זה לבנות האלה ? לבנות שעברו את זה ? לחברה הכי טובה שלי שעברה את זה ?
ככה לשים שנה בצד ? פשוט להמשיךך מהנקודה שהפסקנו בה ? קצת אחרי חנוכה אחרי אילת שם הכל התפוצץ .
איך ההורים של ירשו את זה? עזבו הורים , החברים .. אחרי כל מה שעברתי \ עברנו ..
אני חוזרת אליהם ? .. נשמע הזוי ורק מלחשב על זה בא לי להרביץ לעצמי .
אבל איך אני יכולה להגיד לא ?! שאני משתתוקקת לזוז כל יום ולחזור לרקוד ,
לפריקה הזאת לאהבה שלי , לדבר היחידי שבאמת אהבתי לעשות מכל הלב , הדבר היחיד שהיה קבוע בחיים שלי
והרגשתי נוח לעשות . לחשוב שלא יהיו עוד מבטי קנאה לעבר כל הבנות של המתנ"ס ושל אורנה , לחשוב
שאני אוכל לדבר על זה , להגיד שוב שאני רוקדת .
פשוט חלום . מה שעצוב שזה לעולם לא יהיה יותר מחלום .
- - - - - - - -
איך לעזאזל הכל מתפרץ באותם 3 ימים ? ?
איך אחרי חודשיים של עינייםיבשות ואיפוק ושמירה ובגרות ,
זה מתפרץ ? הכל קורה ביחד , והסיפור עם אורי צף חזרה , ואני פעם ראשונה חוזרת לרקוד ,
והמעבר לאבא נהיה קשה ויותר , ואמא עדיין כועסת ומאוכזבת וסבא וסבתא מתגעגעיםולא מבינים
שאני לא יכולה להתמודד עם הפנים שלהם עכשיו , שאני לא מסוגלת לבוא לשעה ואז ללכת , כי אני לא אהיה מסוגלת ללכת .
איך אני יכולה לעזוב את האנשים שחצי גידלו אותי ? אז עדיף להיזכר מאשר להיפרד .
והשיחות האלה מאמא עם הקול השבור הזה שנכנס לי ישר ללב וצועק "למה עזבת אותי?"
והביטול שבת הזה , אחרי שלא ראיתי אותה 3 שבועות בערך .. כל כך ציפיתי לזה והיא יוצאת לבית מלון
ומזכירה לי כל פעם מחדש למה אני לא גרה איתה .
אני מתגעגעת אליה כל כך .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
