רוניש לא מפסיקה לבכות,בדיוק כמוני,היא לא מפסיקה להישבר.
לא מצליחה להחזיק את הדמעות בפנים,להחזיק את עצמה.
אני כל כך מבינה אותה,כל אזכור שלו מעלה לך דמעות ובטח כשאת רואה אותו,
מצד אחד את לא רוצה שהוא יראה אותך בוכה,שיחשוב שטוב לך עכשיו שהתגברת שהוא לא חשוב
כמו שהוא חושב שהוא ושאת כבר מאחורי זה,מצד שני את רוצה שהוא שיתחרט ומנסה לגרום לו רגשות אשם,
הכל כדי שהוא יהיה שלך שוב.
מתסכל כמה שהכל קורה באותו הזמן הם נפרדים אני מנסה להתגבר עליו ,בטוחה שהצלחתי ואז
היא נהיית אני,אני רואה בי אותי לפני חודש וזה מחזיר אחרוה להכל,בנוסף אנחנו חוזרים לדבר,
הוא חוזר לחבק אותי,לצחוק איתי,לחייך איתי והאושר שלי נהיה תלוי בו שוב..
לספור את הדקות לסוף השיעור כדי לצאת להפסקה ולראות אותו,לוותר על לשבת עם חברות כדי
לדבר איתו,לעשות דברים כדי שהוא יסתכל,להגיד רק כדי שהוא ישמע,הוא משנה אותי.
אני לא מבינה איך הוא מסוגל? להתנהג כאילו כלום לא היה ביננו לחבק ולהרים ולעטוף כאילו כלום
אין שם רגשות? כל חיבוק לא מזכיר לו? כל מבט? כל צחוק? הכי קשה להבין את זה,באמת לא אכפת לו יותר?
וזה הכאב הכי חד והכי חזק שהרגשתי,ורק מלחשוב על זה קשה לי לנשום ואני מתרגלת נשימות עם עצמי,מאז ששמעתי זה ככה. מאז ששמעתי שהוא נפגש איתה וזה מתקדם לאנשהו אחרי שקיוויתי שהיא תלך
שלא תתיחס אליו שתשכח אותו. הם נפגשים ואני לא מבינה איך הוא מרשה לעצמו להתנהג איתי ככה?
וואי באמת שאני צריכה לקחת נשימה עמוקה כל פעם,פתאום אין לי אוויר והריאות של מתכווצות ואני מרגישה
את האוויר נכנס אבל הוא לא הולך לאיבוד בתוך הגוף שלי ולא מקשיב לי ונותן לי להוציא אותו החוצה ,וקשה
ליל לנשום ואז אני נחנקת לרגע ומחפשת מילה לחזור עליה עד שרק עליה אני חושבת.
איך אני אסתכל עליהם ביחד? איך אני אסבול את הבדיחות של החברים שלנו עליהם? את ההסתלבטויות?
אותה? את האהבה שלהם? איך נתתי לו ללכת? איך הוא הלך,איך הוא עזב אותי? יכולנו להיות מאושרים,
כמו היום בהפסקה,כמה חיוכים כמה זיכרונות וזה לא נוגע בו עובר לידו וכל מילה שלו נחרטת לי במוח מסמלת משהו
למרות שהוא לא התכוון ולא שם לב בכלל שהוא אמר .
אל מי את מקרבת מרחק? במי את מתאהבת? את מי לא עוזבת?
אם רק היית נשארת הייתי עושה אותך מאושרת.
קשה לי לחשוב שהיא במקומי,שהם בשבלב שאנחנו היינו לפני חצי שנה ,מכירים.
מפלרטטים,משחקים לומדים אחד את השני לא רוצה לחשוב על הבדיחות שהוא יוצר איתה ,
על הזכרונות שהם צוברים שמחליפים אותי, על החיוך שלה שהיא רואה אותו ושהוא מצחיק אותה עם השטויות שלו
ושנוצר עכשיו חיוך שהוא רק שלו והוא כבר מבחין בזה.
הוא בטח בחר להם כבר שיר והוא מזכיר לו את החיוך שלה והיא בטוחה שזה חלום ולא מבינה
איך זה קורה דווקא לה,כי זה מהסרטים,הוא מהסרטים.
אני עוד לא מוכנה שהוא יתאהב בה ושהיא תסגוד לו ושהם יהיו מאושרים אני צריכה לראות שגם לו רע,
שגם בו זה פגע,שזה הזיז לו משו,שלא הייתי כלום,שוב,שלא היה לו קל לוותר עלי,שאני חסרה לו,שהוא מתחרט
וכלום. אפילו לא קצת בעיניים,הבנאדם מאושר,בלעדי .
הוא שכח הכל,את הזיכרונות את הבדיחות שלנו את החיוך שלי שלא זוכה לאותו חיוך שלו את הצחוקים שלנו
את המבט שלי את הקול שלי אותי ,איך כזה קל לו? שילמד אותי איך שוכחים איך מפטרים מזה,איך מוחקים
הכל איך מוחקים רגשות,בנאדם,נרפאים מזה,וממשיכים הלאה איך עושים את זה,אומרים שעם הזמן זה נהיה קל יותר
אבל זה רק גורם להתגעגע יותר ככל שהזמן עובר הוא רק יותר חסר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
