מה עוד אני צריכה לעשות? להיות יותר חכמה יותר כוסית יותר יפה כדי שיעריכו אותי?
כי אני באמת עושה המון,ומשקיעה ואוהבת ונותנת ולמה זה מה שאני מקבלת בתמורה? למה זה תמיד מתפוצץ לי בפרצוף?
ואחרי זה,אי אפשר לחזור למקום השקט הזה. המחשבה התמידית היא שאת לא מספיק טובה,ממוצעת אפילו מתחת לזה,
וזה ישר הולך לאם הייתי רזה יותר אז זה לא היה המצב,או אם הייתי יפה יותר או עשירה יותר. וככה יוצא
שאני לא אוכלת ימים וכשאני אוכלת אני מרגישה כמו מפלצת שמנה ומדמיינת בראש את המבט אכזבה של כולם ממני.
אני מנמיכה את הציפיות שלי בדבר אחד כדי להשקיע יותר בדבר השני ובסוף נכשלת בשניהם,
באותו יום אכזתי את עצמי,שברתי לסבתא את הלב וגם לאבא,שיקרתי לחברות הכי טובות שלי וחייכתי חיוכים מזיפים,
התנהגתי מגעיל לבנאדם היחיד שבאמת שאל לשלומי מתמימות,אני כל כך מצטערת אבל זאת נקודת שבירה,אני מרגישה אתזה,
שקשה להמשיך הלאה.. שיהיה לי קשה לקום מחר ולהסתכל על עצמי במראה,להריץ את אבא שלי לישיבה הזאת
רק כדי לגלות שלא קיבלתי את התפקיד. ועוד היא? באלי לצעוק פה את הכל,את הדברים שאני יודעת שנכונים,
אבל פשוט אין לי כוח. באמת שאין לי,כבר נגמר לי,אחרי היומיים המזעזעים האלו,זה הפתיחה לסופ"ש? באמת?
אחרי שניפצתי לאבא שלי את הלב ל80 רסיסים לפחות שערערתי את עצמי ואת ההחלטה שלי,מלהסתכל לו בעיניים ולראות את האכזבה,
את הציפייה לנורא מכל,לעוד בת שנעלמת. את הדמעות עולות לו ואת ההדחקה שלו שהוא מנסה כל כך חזק,רק שאני לא אראה אותו בוכה,נשבר
שנינו יודעים שדמעה אחת תוביל לעוד מיליון שלא יפסקו,ואם זה נפתח עכשיו,הכל זה לא יגמר.
הוא חזק,הכי חזק ואני כל פעם שוברת אותו קצת לוקחת קצת,טבשביל מה? בשביל שלי יהיה בית גדול יותר?
מה אכפת לי בכלל? וסבתא,עושה הכל כדי שאני אהיה שלמה עם ההחלטה הזאת,אבל אפשר לראות בעיניים את העצבות,
והפחד,לאבד עוד אחת,את האחרונה. רק רוצה בית רגיל,וכשהם מעלים את זה ואומרים את זה בקול את העובדה הזאת
שזה לא משפחה,שזה מוזר ולא רגיל. אני נשאבת לזה ולצער בזה,ולקנאה בחברות ובחברים עם הבית והאחים וההורים,שניהם
אז עכשיו סבא וסבתא יהיו לי אמא ואבא יופי. בדיוק שנה ואז לצבא.. שיגיע כבר..
בבקשה בבקשה שיסתדר,שהכל יסתדר הפעם יש אווירה שהכל מתפרק לתמיד.
לא יכולה להיזכר בפרצוף שלו במבט הזה,הסדוק ממני ומהשטויות שלי,כל פעם אחת אחרת.
פוגעת כל הזמן ומשאירה אותו לבד,אני משאירה אותו לגמרי לבד והוא וויתר על הכל בשבילנו,על הכל
והיא יום אחד וויתרה עליו,ואני פשוט זנחתי את זה,לא התייחסתי כאילו זאת לא המשפחה שלי.
אני לא רוצה שהוא יחשוב שהוא אכזב אותי או נכשל כאבא,כי הוא לא. אני מעריצה אותו ומבחינתי,אין אבא
יותר טוב ממנו,באמת שאין,הכבוד ההערכה אין סופיים הלוואי ואני אזכה להיות חצי ממנו.
הסגידה,השאיפה להיות חכמה כמוהו,מוכשרת,חזקה כמוהו.
אוהבת אותו כל כך,יותר מאת אמא,אין ספק. אני זוכרת שפעם היו שואלים את מי אתה אוהב יותר,את אבא או את אמא?
ותמיד כמו כולם,הייתי שאני לא יודעת,ושאי אפשר להחליט. אז היום התשובה היא ברורה לגמרי,אני רואה את עצמי וגם הייתי
בלי אמא,אבל בלי אבא? אי אפשר,תמיכה נפשית ורגשית משענת,הוא אפילו לא שם לב,לחזור מיום יותר מדי ארוך,
ולראות אותו חוזר מיום עוד יותר קשה משלי עם חיוך ואופטימיות למרות שאני יודעת,אני יודעת כמה קשה הוא עובד
גם בבית וגם בעבודה. מדהים.
אבא,אני מעריצה אותך,תמיד היית ותמיד תהיה ה-שאיפה להיות כמו. הלוואי ויום יבוא ותתגאה בי בצדק ולא רק
בגלל שאני הבת שלך,על דברים שגם אני הייתי מתגאה בי. אוהבת מכל הלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
