שוב אני יושבת שמושב האחורי של אוטו נספח ומחניקה דמעות .
אחדות חומקות והשאר נתקעות לי בגרון .
אני יושבת ובוהה בחלון כשיש הודעה אז בטלפון ומתפעלת מהנוף שנראה לי שונה דרך ריסים רטובים.
אם אני סופרת נכון זאת הפעם הרביעית ובכל פעם שזה קורה אני נזכרת בקודמת ומנסה להבין למה אני
מחניקה את הדמעות ולא מרגישה בנוח להוציא אותן החוצה . למה אני חייבת תמיד לשמור את הסיבה
לדמעות האלו לעצמי,להשאיר לי סוד,שהוא שלי ורק שלי.
אבא,לפעמים שאנחנו בדירה למיטה קורה שאני עומדת בדיוק,ממש בדיוק איפה שעמדתי בגיל 6
בריב שפיצץ לי את הבועה,ובאותו הרגע אתה לא שם לב אבל אני עוצמת את העיניים הכי חזק שאפשר
כדי להעלים לי את התמונות שקופצות לראש,מנסה לא לשמוע את הצעקות בראש שלי,את הכוס המתנפצת ואת הדלת נטרקת.
ולפעמים,יש לך את ההבעה הזאת של הפנים,של אנשים שבורים שגורמת לי לבכות ולהחניק את הדמעות
כדי שלא תדע שקשה לי.שלא תשים לב שקלטתי את ההבעה הזאת שאתה ישר מנסה להחליף בהבעה רצינית וחשובה
ומעלים את סימן החולשה הזה כאילו לא היה .
ויש פעמים שאתה מדבר איתי על החיים שלך ועל אבא שלך ועל מה שהוא עשה לכם וההבעה הזאת פתאום הופכת לפנים .
ובעיניים שלך אני רואה את הילד הזה מהתמונות שגדל בלי אבא כי היה עדיף בלעדיו .
אבא כשאתה מראה חולשה,רגע של עצבות אני נשברת. אתה הבנאדם הכי חזק שאני מכירה ,
ואתמול כשדיברנו,הדמעות שלך בעיניים עליה והזכרונות שלך ממנו הפילו אותי לקרשים וראיתי אותי בך כל כך.
כשסיפרת על זה שלא היית עובר את החיים שלך בלי המגירה. המגירה שאליה אתה מכניס את כל הדברים שקרו לך
מכניס אותם פנימה ונועל ולא פותח. וגם שאתה לא מנסה,אתה מלמד אותי כל כך הרבה.
כי המגירה הזאת,היא בדיוק מה שמצילה אותי עכשיו,את כל המשחקי ילדים שלך ושל אמא , את השנאה של אחותי אלייך,
את התקופה של המשטרה,ושל ההטרדות,והקללות הכל הכנסתי למגירה שלי,בדיוק כמו שאתה הכנסת לשלך.
וכשאתה מבקש ממני לא לאכזב אותך בסוף שנה זה הורס אותי,כי אני יודעת שאני אאכזב.
אני יודעת שאני אף פעם לא אהיה מצוינת בכל המקצועות,אני מצטערת שלא הבאתי חבר הביתה,כי אני מתביישת,מתביישת בנו.
בבית שלנו,בי,בחדר שלי אבל הכי פחות בך.
כי אתה המושא להערצה שלי,אתה שעברת כל כך הרבה ויכולת להגיע כל כך רחוק אבל נפלת.
אני מצטערת שנפלת,שזה בגללי,לפעמים כואב לי שנולדתי והרסתי ככה לך ולאמא ואני יודעת שזה נכון .
בלעדי הייתם עכשיו ביחד,אמא הייתה עם דוקטורט ואתה היית עושה את הדברים שאתה אוהב ולא את מה שמרוויחים ממנו כסף,בשביל שאני
אגדל טוב ולא כמו שאתה גדלת.
אני כועסת,כועסת על זה שהמשפחה שלנו נראית ככה,וכשאתה אומר שמשפחה זה מעל הכל קשה לי לא לצחוק ,
כי זה לא נכון וכשקשה לי אני לא בורחת למשפחה.
וכשאתה אומר לי לא לחפש תשובות בחוץ ,קשה לי לא להשפיל מבט כי כבר חיפשתי,וחיפשתי ובסוף מצאתי.
וכשאתה אומר שאני לא יודעת עוד כלום ועל מה שהיה שם אני לא יודעת אם אני רוצה לשאול אותך על זה או להמשיך לשתוק
ולבהות במשהו. אני לא יודעת אם אני רוצה לדעת מה קרה שם,אני מפחדת בכל ליבי לדעת,מפחדת שבגדתם או שזה באשמתי.
אבא אני לפעמים מעריצה אותך ולפעמים לא מבינה אותך. הנטייה הזאת לשמור הכל בפנים,את הכל למדתי ממך
ואני שונאת את זה בי,שונאת לשמור הכל שונאת שאני לא מסוגלת לשתף ושכולם כן,שונאת שאני לא יכולה לדבר עם אנשים על דברים
שונאת שאני חייבת להתמודד לבד, שאני חיייבת להוכיח את עצמי כל הזמן,ולהראות שאני חזקה ושאני יכולה לעמוד בהכל.
ממש כמוך. מבין כל התכונות הנפלאות שלך דווקא את זה הייתי צריכה לקלוט?.חבל לי.
נחמד לראות שאתה שמח ומוקף באנשים שאוהבים אותך,הלוואי ואני הייתי במקום כזה עכשיו.
הלוואי והחברות שלי היו יודעות הכל,ונועם היה מבין אותי,והייתי מצליחה בלימודים,ומדריכה טובה,ומסיימת את העבודת גמר,ורקדנית
מעולה,ויורדת במשקל,ומספיקה למסיבות בשישי ורואה את אמא מדי פעם,וגרה בבית אחר,ובקשר עם סבא וסבתא,ושאחותי לא תשנא אותך ותדבר איתי,
הלוואי והייתי מפסיקה להחנק מהדמעות שלי,ופעם אחת,פעם אחת מרשה לעצמי לבכות ליד אנשים.
אבל זה לא יקרה, ממש כמוך אבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
