אז הוא אומר לה שהוא מת להעביר אותי כבר,לשכוח אותי,שהוא לא יכול יותר,
שהוא יקנא אם אני אהיה עם מישהו אחר,שהוא מרגיש רגשות,מרגיש אלי,אומר שאני חסרה לו,
שהוא חושב עליי,שהוא חושב עלינו כל הזמן,הוא אומר לי שהוא לא יודע מה הוא רוצה.
כל הזמן אומר,מפזר דברים,זורק מילים לאוויר ממש יורה אותן.
אני ממש לקחתי את עצמי בידיים ואמרתי לו - בוא נדבר.
ודיברנו אחרי כמה טקלים ואמרתי לו את זה,מה שלא אמרתי לאף אחד בחיים שלי הודיתי שאני רוצה,
רוצה שנהיה ביחד שיהיה לנו טוב,שנחזור לאותם ימים בחופש הגדול שגרמו לי להיות כל כך מאושרת
ושנשכח מכל מה שקרה ב4 חודשים האחרונים,שאני רוצה אותו שוב שלי ושוב איתי,מחבק.
והוא פשוט ייבש אותי.פשוט ענה שהוא לא יודע מה הוא רוצה.
ואני בטיפשוטי עוד מתנשקת איתו אחר כך,ומעבירה את זה,לא מייחסת לזה עניין בכלל.
ואז יום עובר ואנחנו במצבים מביכים כי איך מדברים אחרי לילה כזה? מה אומרים?
אז הוא מתיישב לידי באוטובוס והוא משחק אותה גבר. והוא משחק איתי את המשחק הזה,שלנו
רק שהפעם הכללים שונים,משהו השתנה במשחק הזה ופתאום כבר לא באלי לשחק בו.
אז אני מתעצבנת ונסגרת בפניו והוא ממשיך ואני נכנעת ויש נשיקה.
ואנחנו מגיעים ולא מדברים על זה,ועוברת שעה ושנינו כבר בבית והוא מתקשר וחצי שעה עוברת לה כמו שנייה
ואני כבר לא מחזיקה את עצמי יותר ונרדמת.
בבוקר אצל החברה הכי טובה שלי,חוגגת לה יומולדת 16 ולא יודעת אם לשמוח בחלקה או לרחם על שהגיעה
לגיל שבו הכל מסתבך ואתה נשבר,אתה מנסה לשכוח כמה פעמים נשברת אבל זה חרוך לך במוח,והאשמה אוכלת אותך
ואהבה,אתה מתחיל להבין מזה וכל מה שהכרת אי פעם פשוט נמחק ואתה מרגיש אדיוט על זה שאי פעם חשבת שאתה מכיר אהבה.
ואני מתקשרת בערב אחרי ההופעה אחרי יום של מחשבות,והוא מוזר ומשחק איתי את המשחק הזה שוב ,
ומתחילה בי תחושת גועל כלפי המילים שלו הן נשאבות פנימה כזה,מילים כואבות ואני מתחיל להפגע ולבנות חומות ובאלי להוציא אותו,
להעיף אותו מהלב שלי.
אז אני מסיימת את השיחה והולכת לישון,שוקלת ברצינות לא ללכת לבצפר כי הוא לא שם,בסוף הולכת ומתחרטת וגם לא.
היא מדברת איתי,מספרת שהוא אמר לה על מה שהיה,וששנינו מטומטמים אני מבינה ומסכימה.
והיא פוקחת לי את העיניים,ואני מתחילה להתעצבן והדמעות עולות. איך לא הבנתי את זה? איך לא שאלתי את עצמי?
כשהוא אמר לי שהוא לא יודע מה הוא רוצה,איך לעזאזל התנשקתי איתו? איך בדיוק לא הלכתי משם??
איך לא אמרתי לו שייסגר על עצמו? ושידבר איתי כשיהיה בטוח בעצמו? והכעס הזה על עצמי גובר על הכעס שלי אליו.
ואיך אני יכולה להאשים אותו? אני מנסה להסביר לה אותי במצב הזה,והיא אומרת לי שאין לי זכות לכעוס עליו
כי זה בדיוק מה שאני עשיתי לו וזה גומר אותי כי זה נכון .
כי אני הרסתי את זה מההתחלה,אני הטמעתי בו את הפחד הזה ממני,מקשר איתי .
והוא,מסתבר בכלל לא קלט אותי נכון,אחרי השיחה שלנו היא דיברה איתו ולא ממש הבנתי מה הלך שם , מה שאני
יודעת זה שקיבלתי שיחת טלפון ממנו דיי הזויה,שבמהלכה לא דיברתי יותר מדי ואפילו הייתי דיכאונית,
ופה הוא דווקא כן קלט,ואמר שנדבר בערב . ועכשיו ערב . ולא דיברנו , רגייייייל .
אני קצת מפחדת מהשיחה הזאת,קצת הרבה,אני באמת לא מוכנה לזה,איך נכנסתי לזה עוד פעם?
איך? נמאס לי לטעות כבר,והפעם פשוט אסור לי לטעות,אין הפעם זה באמת ייגמר,אני באמת אצא כלבה מפגרת.
והוא פשוט לא ידבר איתי בחיים,בחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
