NORMAL?YEH RIGHT

אני באמת לגמרי לא מבינה אותו,אחרי כל מה שהוא אמר ומה שלא אמר,

אחרי מה שעשה ומה שלא עשה אחרי הצעקות הנשיקות והשתיקות המביכות,

אחרי הבנות והבנים והסערות שעברו בינינו,אחרי ההחלטות,הנכונות וגם הטעויות

אחרי שהוא לא רצה להיות איתי,הוא מעז להגיד לה "אני חושב שאני אוהב אותה"

איך הוא מעז בכלל?? מאיפה הביטחון הזה לשחק בי,ברצונות שלי שתלויים כל כך ברצונות שלו,

זה מרתיח,והכי מרתיח שבין כל הכעסים האלו יש מקום בי שמאושר עכשיו,

ובין כל ההזעפות פנים והעיניים המבולבלות כשהיא סיפרה לי את זה לא יכולתי להחביא את החיוך,

אבל זה פתטי,הרי ישלו סף רגישות של ילד בן 5. הוא לא יודע מה הוא מרגיש,

ומה עם ניר? הוא חש צורך להרגיש את זה,הוא מבלבל בין רגשות,פתאום יש לי סיכוי להיות עם מישהו

ועוד עם חבר הכי טוב שלו,הוא נתקף מחשבות ניאנדרטליות ושתלטנות וחושב שהוא אוהב אותי.

זה מעצבן אותו שמישהו אחר יצחק איתי. במיוחד שזה ניר,ואני? אני לא במשוואה מבחינתו,

אין לי דעה בעניין הוא חושב שאני אלך אחרי כל החלטה שלו,אחיה עם כל בחירה,והוא צודק.

אני לא אהיה מסוגלת להגיד לו לא אם הוא יגיד לי כן. ואם הוא ישאיר את המצב כמו שהוא אני אזרום עם המצב,

ואמשיך לשחק את המשחק המעוות שלנו,ועכשיו,גם ניר הצטרף.

אוי אלוהים. מתי זה יגמר? אני מחפשת תשובה בסרטים,בספרים בחיים לראות מצב דומה לשלנו,להשוואה,

אבל אצל כולם זה נגמר,גם בסרטים העצובים ביותר הם נפרדים חוזרים נפרדים אבל בסופו של דבר היא\הוא

מוצאים משהו אחר,וממשיכים הלאה. מתי זה יקרה לנו? מתי נפסיק את זה כבר?

זה מעייף ומייגע,והאמת שכל פעם מחדש אני מופתעת מכה מסובכת אני,תמיד רוצה את מה שאני לא יכולה להשיג.

אז הוא רק אמר שהוא חושב שהוא אוהב אותי,ואני מאושרת לא מהעובדה שמישהו אוהב אותי,

ולא סתם מישהו,הוא\אלא אני שמחה משהצלחתי עמוק בלב המשימה הסודית שלי היתה שהוא

יתחרט על זה שנפרדנו,שאני אגיד את המילה האחרונה..וזה סימן שהצלחתי,אז פתאום,בבום

כבר לא אכפת לי כל כך ממנו. אני בטוחה שמחר בהפסקה המבטים המחפשים יפסקו,

אני חייבת למצוא לזה פתרון,חייבת.

בנתיים,אני מנסה להבין אם אני מרגישה ככה באמת או שסתם נוח לי עם התדמית של הקומפילקייטד,

מחפשת תירוצים ומוצאת לפחות 5 למה אנחנו לא יכולים להיות ביחד,והם הגיוניים לגמרי,

העיקרי בהם הוא של חברה,היא פשוט אמרה לי את זה בפנים,זאת תהיה טעות אני

לא מוכנה שהוא יפגע בך ככה,שוב. תזכורת לעצמי-אין עליה. היא באמת דואגת ואם הייתי

במקומה לא היתי נותנת לה להתקרב מטר אליו. אבל איך אפשר להתרחק?

"ואת חולמת על דברים שפעם הוא הבטיח",הוא לא קיים,לא קיים כלום. אם זה לא הצליח בעבר

אז למה שזה יצליח עכשיו? ולמה אני מנתקת לו את השיחה במקום למשוך אותה? ואחר כל מתחרטת ובוהה בטלפון?

מצפה שהוא יתקשר ויגיד שזה היה נשמע כאילו רציתי להגיד משהו. או סתם לדבר. למה

הוא הופך הכל קשה יותר? מסובך? איך מתמודדים עם זה? ועם ניר? איך מבחינים בין רגשות,

הכי נוראי שמיום ליום הבחירה הסודית במוח שלי בין שניהם משתווה,זה מפחיד אותי.

אל תסתכלי אלי כאילו ישלך מה לומר לי..

פשוט אל תביא לי את המבט הזה,שנינו יודעים לאן זה יוביל,לכאב,שלך או שלי,

בטח שמת לב כמו כולם,זה מתחלף,בהתחלה זה היית אתה,אתה היית למטה נפגעת כאבת טעית,

ומאז,מאז הפעם היחידה והראשונה הזאת,זו רק אני,רק אני נופלת ממך,נפגעת,בוכה,נכאבת,טועה.

וכל יום אתה קצת נעלם בי,אבל משהו בי מושך אותך חזרה למקום העמוק הזה,לפעמים זה גם אתה,

כמו בשבוע האחרון,פתאום מתייחס אלי אחרת,מחבק אחרת,נוגע אחרת כמו פעם. או שאולי רק נראה לי?

נמאס לי לחשוב שאני משוגעת,שאני מדמיינת שאני אובססיבית,כי בפעם האחרונה לא דמיינתי,

ולא רק אני ראיתי שאת המשחק הזה שלנו,לדקור בסכין ולהחזיר מדי פעם להראות אותה רק כדי שנשים לב שהיא עדיין שם

שאפשר לתקוף בכל רגע,לאיים.

האמת היא שקשה לי העובדה שאני לא איתך בגללך ולא בגללי,שזו החלטה שלך ולא שלי.

שלא הייתה לי שליטה על זה,שאני בראש חושבת על דרכים להחזיר אותך,אם אני אשנה את זה\אוכל את זה\אעשה את זה,

אז נחזור,אז נוכל והוא ירצה לחזור אלי.

וקשה בלעדייך.קשה שאתה נותן תחושה שאתה שם ואז נעלם,כמעט ביחד ואז אתה מנתהג כאילו כלום,פתאום החלטת להיות מניאק,

והכי מפחיד,שאני הפכתי אותך לכזה,את הילד שרק חלם על חברה,שכל החיים שלו נע בין חברות שדגל והאמין בזה,

עכשיו בנוי לסטוצים,אי לך כוח לזה יותר,התשתי אותך לגמרי.ייאשתי

תפסתי אותך כמובן מאליו,שתמיד תהיה שם,לא משנה מה,כי תכלס זה מה שהיה,נהינו ביחד בטעות,ואז נשארנו ביחד מחפשים

אחרי ריגושים וגם אחרי שנפרנו היינו ביחד,בכל החופש האחרון אחר שנפרדנו היינו כל לילה 3 ביחד ,איכשהו. ולא הגדרנו את זה

ולא קראנו לזה בשם אבל וואלה,היינו יזיזים.

וגם אחרי החופש,עד שהחלטנו שדי נגמר,פותחים דף חדש עם אנשים אחרים,אהבות חדשות,זה לא החזיק הרבה.אולי חודש

ושוב היינו ביחד,הפעם זה היה כל שבועיים בערך? כאשר בשאר הימים אנחנו מחפשים אחד את השני ובקושי יוצרים קשר עין,

בסה"כ ביננו לא מביך כל כך,אבל לאנשים סביבנו כן.

אז חזרנו.. עשינו טעות.. 3 חודשים אחרי החופש שוב המחשבה עליך הייתה חוקית לגמרי והגיונית,הייתה

לי רשות לחפור עליך לכולם ולא לעצור את עצמי מלדבר עליך.

ומאז הלילה הזה,בחופש ברבדים כשהתנשקנו בפעם הראשונה,הרבה השתנה בי. ומצאתי את עצמי בלילה הזה,כמעט 6 חודשים אחרי,

מקשיבה למילים הכואבות שלך ומתחרטת על הרגע הזה,על הנשיקה שלנו שהתחילה הכל.

ועל זה שהרשיתי לעצמי להרגיש,פתאום זה הכה בי,אני של החופש,זאת שלא רצתה קשר בכלל,שאמרה לכל

המשפטים הבטוחים של חברות שלה שעוד נהיה ביחד שהם טועות ושאין כלום,זאת שלא תיארה לעצמה ש6 חודשים אחרי

היא תגיע ב3 הביתה מהספסל שלנו מטושטשת לגמרי עם ההרגשה שהלב נשבר וכל הרסיסים נופלים ומכאיבים,לא רואה מחר ונרדמת אחרי

שעתיים בדמעות שפשוט לא מפסיקות לזרום.

אז זאת,היא הייתה לא מאמינה בחיים. שאני אסמוך על מישהו ככה? בחיים לא.

והוא ניפץ אותי ולקח לי הרבה זמן לאסוף את השברים,לאסוף אותי,מחדש. ומדי פעם אני מוצאת רסיס שלא נאסף,

ומרגישה כאילו הוא יודע,ובדיוק ביום הזה החיבוק הוא לא אותו דבר והמגע לא אותו דבר.

מתחילה לשנוא אותו.

'הראש אולי מבין שזו טעות,אבל בשביל הלב כל יום הוא יום העצמאות'

כמה טעויות עשיתי איתי,הוא הטעות הכי הגדולה שעשיתי.. הוא נמשך ונמתח,לא מהטעויות שנשכחו,

שכואבות ונעלמות ולומדים מהם מקבלים אותם. הוא טעות גדולה שנעמדת מולי כל בוקר,שמטיחה בי את האמת על הטעות.

להאכיל את עצמי סרטים כל פעם מחדש כשאני רואה אותו שלא אכפת לי ושזה מאחורי,ומישהו אחר יבוא - שהוא יבוא עוד מעט,

זה לא תלוי בי או משהו,רק שיבוא ואני כבר אהיה מוכנה להיות איתו,אבל זה לא נכון אני לא רואה אותי אם מישהו אחר חוץ ממנו,

וכמה שקשה להודות בזה אנחנו לא נחזור והוא המשיך הלאה,הוא לא יוצא איתנו בשישי,הוא איתה וחוץ מביום אני לא רואה אותו,

הקו הדק הזה בין ידיד לחבר מתשטש לי ואני לא יודעת להבדיל,יש את הרגע הזה כשאת מכירה מישהו,אז את יודעת אם הוא חבר או ידיד,

ועכשיו אני לא יכולה לחזור לרגע הזה ולקבוע שהוא ידיד..

וזה לא הגיוני  שיפסיק להיות לי אכפת ממנו,וכן כשקורא משהו בבצפר אני חייבת לבדוק אם הוא בסדר,וחייבת לברר,כי אני יודעת

מיהו,אני מכירה אותו,את התגובות שלו,את הפחדים שלו,את המחשבות שלו.

 השיר הזה כל כך מזכיר לי את הטעויות שלנו,את הרגע הזה,הרגעים הרבים האלו,אני לא יכולה לספור אותם על יד אחת,

שאנחנו נפגשים,ובתת מודע,עמוק בפנים במקום שנסתר מהראש,שרק הלב רואה אנחנו יודעים שיקרה משהו,שנהיה ביחד.

אז אנחנו עם עוד כמה אנשים ושולחים מבטים,ויודעים שזה יקרה ורק מחכים שמישהו יעשה את המהלך ואני לא מפסיקה לחשוב על זה וכבר לא מתייחסת למילים שהאנשים מסביבנו זורקים אלי 'עכשיו הפחד מהאור עושה לה קצת קשה לנשום' אני מפחדת,מפחדת ממה שהוא יגיד לי,מאיך שנהיה אחר כך

מהמבטים המאוכזבים בעיניים של החברות,מהשפיטה העצמית שלי שזו טעות.

ואז אנחנו מתחברים.. ואי אפשר להפריד אותנו,ובראש שלי רגע שלפני הראש לא מבין ולא אולי,הראש יודע שזו טעות,

אבל הראש נעלם שם בין כל הרגש והוא לא יכול לעצור את זה,הלב מתפוצץ ואתה מרגיש זרמים של הרגש ממלאים לך את הגוף בזמן שהלב דופק

בקצב מטורף ומכווץ אותך. בשביל הלב זה באמת יום העצמאות,אי אפשר לעצור אותו.

'אז אולי היא שוב תברח או שאולי פשוט תסמוך על הזמן שייקח אחריות ויחליט בשבילה על הכל'

ואז כשנפרדים ומתפצלים,וכל אחד הולך לכיוון אחר,אני שוכחת מהלב ורק הראש עובד,ואני בורחת מזה,וכן גם על הזמן אני סומכת,

משאירה את זה בידיים שלו,אם זה יחזיק אז זה יחזיק.. ואם לא אז זו לא אשמתי הזמן הוא אשם. 

- - -

מתי כבר הוא יעלם? מתי אני לא אחפש אותו בעיניים? אחפש לעשות דברים רק אם הוא שם,הכל בשביל לעבור לידו..

זה מתסכל,אני לא מצליחה לשלוט על עצמי,אני אומרת לעצמי לא,אל תעשי את זה אבל זה לא מצליח הראש שם והלב כאן.