מסובך כל כך ..
אני מרגישה כאילו הכל אצלי מסורבל , הפוך כאילו אני מדברת מהאוזן ושומעת מהלב .
אני מרגישה תקועה , תקועה באותו המצב שגרה שמתמלאת באירועים מתחלפים ,עם כל השינויים האלו
איך ייתכן שאני מרגישה שגרה ?
נמאס . אין מילה טוב יותר לתאר את זה ..
נמאס לי מהאמא הזאת שגורמת לי רגשות אשם על דברים שאני חייבת לעשות ,
ומאבא ששמח על דברים עצובים , ומכניס אותי עמוק יותר לבוץ שהכניס אותי אליו ,
נמאס מהתנועה שלא רואה מי אני , מה אני , ולוקחת אותי כמובן מאליו ומורידה אותי מכסה אותי ואני לא יכולה לצאת ,
נמאס מהחברים שתקועים בעולם משלהם ובדיוק כשאני צריכה אותם הם לא רואים ,
הם לא רואים כמה אני צריכה אותם .
ואני לא רוצה להיות האישה הזאת בפאב המסובכת שמתחרטת על כל החיים שלה ,
בעבודה מתפשרת שלא מתרגשת , לא צוחקת לא בוכה , כי אין דמעות יותר .
אני לא יכולה להיות כזאת .. כמה שזה מתבקש עכשיו ,
זה בא לי כל כך בטבעיות להשאיר הכל בבית ולא להוציא שום דבר לבחוץ .
לבכות את העיניים בבית , אבל בחוץ החיוך הזה קופץ בלי רצון ,
אני לא יכולה לשתף אנשים אני לא מסוגלת , לחלוק לספר לדבר על זה .
יש בנאדם אחד בעולם הזה שיודע באמת איך אני מרגישה ,
והחברות שלי כל כך שונות ממני הן חולקות את הדברים הכי קשים ,
שאני לא מסוגלת להוציא מהפה , לא מסוגלת את הפרצופים המרחמים האלו ,
את העובדה שיחשבו שאני חלשה ושאני לא יכולה להתמודד .
אני צריכה שיחשבו שאני חזקה כדי שאני אאמין בזה גם ,
בלי לפתוח דלתות ללב .
הפעם הראשונה שדיברתי עם הגירושים של ההורים שלי , הפעם הראשונה !
זה היה עם חברה טובה שנה שעברה והיה לי כל כך קשה להוציא את זה אחרי , כמה ?
מגיל 6 ועד 15 , אחרי 9 שנים שלא הוצאתי מילה, לא התלוננתי לא כעסתי לא חיפשתי תשובות ,
רק בכיתי. וגם מזה אף אחד לא ידע , אפילו לא אמא שתמיד האמינה לתירוץ "כואב לי הראש" .
מתי הם יבינו שקשה לי ? כל כך קשה לי לסחוב את זה לבד , להתמודד עם זה ..
למה אני חייבת לחייך כל הזמן ? כאילו שהכל בסדר ?
זאת המגננה הכי טובה שלי , החיוך הזה , אף אחד לא שואל פעמיים אם אני בסדר אחרי החיוך .
אבל אני בסדר , אני בסדר .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
