NORMAL?YEH RIGHT

ניגודים , הכל מנוגד אצלי .

מסודר לי בחיים - מתוקתק אבל גם כל כך מבולגן .

קשה לי איתו אני לא מבינה אותו ומה הוא רוצה , למה הוא מתכוון ולמה אני מתכוונת.

אני לא יודעת מה אני רוצה אני חוזרת לשחק בי וגם בו .

איך זה קרה בכלל? איך זה קרה שהתיישבנו לבד? מבודדים מהשאר ?

אסור שזה יקרה שוב , זה לא עושה לו טוב ובטח שלא לי .

אני לא יודעת איך אני מרגישה , איך מגדירים את זה , זה הכל חדש לי ..

כששמעתי שהוא כבר עבר הלאה ורוצה מישהי אחרת זה היה כמו סכין בלב ,

וההבטחות לחברות והמילים הקשות על זה שאני לא אוהבת , ולא נקשרת , ולא מפתחת רגשות

כי אני לא כזאת , פשוט נעלמו ואפילו לי כבר היה קשה להאמין בהם .

לשמוע את המשפט הזה , שהוא המשיך הלאה היה כאילו אני נמשכת למין תהום למרכז החזה,

כאילו חיברו לי משקולות לצלעות ואני לא מצליחה להשתחרר .

אז ההרגשה הזאת כבר ערערה לי את הביטחון בחומה שבניתי , חומה שקופה

שכבר אי אפשר לדעת ממה היא בנויה .

למה הוא עושה לי את זה? למה הוא אומר לי את הדברים האלו ? אזמה אם אנחנו חברים אחרי הפרידה ,

אזמה אם אני לא מראה שקשה לי , אזמה .

אל תגיד לי כמה שאהבת אותה ושבחיים לא אהבת ככה מישהי ותגזים , ותצעק את זה , ותלחם על זה שאני אבין את זה,

ואם רק היית מתאמץ להסתכל על העיניים של באותו רגע , הם נפלו , צנחו , ושוב היתה את הדקירה הזאת ,

כאילו אתה הלב של הוא בלון מלא במים ואתה מנסה לרוקן אותו , אבל אתה דוקר כל פעם קצת עד שכל המים ייגמרו .

ברגע שייגמרו המים אז אולי ייגמרו גם הדמעות ? אולי זאת המטרה .

אל תשכח שהיינו ביחד , שהיית הנשיקה הראשונה שלי , שאתה חשוב לי , שאתה מעבר לסתם

עוד בן , שהיית שלי פעם .

כמה משחקי אגו בערב אחד נראלי ששברנו שיא . הוא עוקץ ואני לא עונה , והוא מחבק ואני הולכת

הוא מתעלם ואני כועסת , הוא מספר ואני מקשיבה ,הוא לא מסתכל עלי כשהוא מדבר אלי ואני מתעצבנת , הוא מחייך פשוט מחייך ואני שותקת .

כמו חתול ועכבר שנינו לא יודעים למה , ואיך מפסיקים את זה ..

אני עצרתי והוא המשיך הלאה , לי קר ולו לא אכפת , אני מחפשת אותו והוא תמיד שם עם מישהי אחרת , אני מתיישבת והוא הולך , אני מתקרבת והוא מתרחק , אני צוחקת והוא נעלם , אני מתוסבכת והוא מושלם , אני אוהבת והוא כבר לא .

כמה משחרר זה לבכות , להוציא את הכל , לראות את המסך מטושטש מבין הריסים שפתאום מרגישיםם כל כך כבדים .

איך הכל מסתבך לי בדיוק שחשבתי שהסתדר .

שהולכת להיות שנה נפלאה וכיפית ושהמזל שלי השתנה , ושזהו העבר נשאר מאחור , מה שהיה - באמת היה .

אבל איך איך זה קורה לי , איך ברגעים שאני בטוחה שהכל מסתדר הכל רודף אותי חוזר להפעיל את הדמעות .

איך , איך בדיוק בשבוע , אפילו לא שבוע ! בשלושה ימים האחרונים אני בוכה על כל הסיפור של הריקוד ואורי ,

ואני חוזרת פעם ראשונה לסטודיו , והבנים מגן יבנה מתקשרים , ואיך כל הדברים האלה

עם קשר ישיר לאורי קורים באותו שבוע שיובל שולחת לי הצעה לרקוד בלהקה של גן יבנה ,

עם אותם מורים ששיקרו לנו , ושכל כך כואב לי רק לחשוב עליהם .

דמעות עולות לי רק מלהתחיל להכניס את המחששבה הזאת לראש שלי , ושוב המסך מטשטש מתחת לריסים .

ואני אבודה , אני לא יודעת מה לעשות , מצד אחד הריקוד כל כך חסר לי אני רואה בי , אני רואה את השינוי

אני רואה שמשהו נעלם בי מאז הפרשה . ולרקוד , אפשר בכל מקום , אבל חסר לי גם המוטיב של האנשים האלו ספציפית ,

והמסגרת הזאת עם החברה הזאת והמקצועיות הזאת , והבדיחות שלנו והאויבים שלנו והרמה שלהו , וכל מה שעברנו ביחד .

ועכשיו היא מצעה לי את הדבר המפתה הזה , לחזור לרקוד , איתם , אבל איך אני יכולה להרשות לעצמי את זה ?

לרקוד איתם , אחרי כל מה שהם עשו , אחרי כל השקרים , והבגידות והטרדות .

איך אני יכולה לעשות את זה לבנות האלה ? לבנות שעברו את זה ? לחברה הכי טובה שלי שעברה את זה ?

ככה לשים שנה בצד ? פשוט להמשיךך מהנקודה שהפסקנו בה ? קצת אחרי  חנוכה אחרי אילת שם הכל התפוצץ .

איך ההורים של  ירשו את זה? עזבו הורים , החברים .. אחרי כל מה שעברתי \ עברנו ..

אני חוזרת אליהם ? .. נשמע הזוי ורק מלחשב על זה בא לי להרביץ לעצמי .

אבל איך אני יכולה להגיד לא ?! שאני משתתוקקת לזוז כל יום ולחזור לרקוד ,

לפריקה הזאת לאהבה שלי , לדבר היחידי שבאמת אהבתי לעשות מכל הלב , הדבר היחיד שהיה קבוע בחיים שלי

והרגשתי נוח לעשות . לחשוב שלא יהיו עוד מבטי קנאה לעבר כל הבנות של המתנ"ס ושל אורנה , לחשוב

שאני אוכל לדבר על זה , להגיד שוב שאני רוקדת .

פשוט חלום . מה שעצוב שזה לעולם לא יהיה יותר מחלום .

- - - - - - - -

איך לעזאזל הכל מתפרץ באותם 3 ימים ? ?

איך אחרי חודשיים של עינייםיבשות ואיפוק ושמירה ובגרות ,

זה מתפרץ ? הכל קורה ביחד , והסיפור עם אורי צף חזרה , ואני פעם ראשונה חוזרת לרקוד ,

והמעבר לאבא נהיה קשה ויותר , ואמא עדיין כועסת ומאוכזבת וסבא וסבתא מתגעגעיםולא מבינים

שאני לא יכולה להתמודד עם הפנים שלהם עכשיו , שאני לא מסוגלת לבוא לשעה ואז ללכת , כי אני לא אהיה מסוגלת ללכת .

איך אני יכולה לעזוב את האנשים שחצי גידלו אותי ? אז עדיף להיזכר מאשר להיפרד .

והשיחות האלה מאמא עם הקול השבור הזה שנכנס לי ישר ללב וצועק "למה עזבת אותי?"

והביטול שבת הזה , אחרי שלא ראיתי אותה 3 שבועות בערך .. כל כך ציפיתי לזה והיא יוצאת לבית מלון

ומזכירה לי כל פעם מחדש למה אני לא גרה איתה .

אני מתגעגעת אליה כל כך .